הגיטרה היא המלחמה שלי נגדו

ילד קטן בן תשע. אני זוכר את זה כי עוד הייתי קטן מספיק בשביל שהרגליים לא יכאבו לי כשישבתי בתוך החושך ההוא.
בחוץ היה קר, אבל אני הזעתי.
לא סתם הזעתי, היה לי חום, קדחתי מחום.
חמש שעות לפני כן, היה עוד ריב עם אבא שלי. ישבתי בסלון, עם אחותי הקטנה על הברכיים שלי, מאכיל אותה בחתיכות בננה בזמן שאמא שלי שטפה כלים. אבא שלי היה בקומה למעלה, וצרח עליי בעודו יורד במדרגות.
אבא שלי לא היה אדם רועש במיוחד, הכל נעשה אצלו בשקט, באכזריות שקטה, כאילו הכל רגוע, כאילו הכל בסדר.
אבא שלי גם לא היה שתיין. אם להודות באמת, הוא לא חיבב אלכוהול במיוחד. הכל נעשה אצלו במודע.
הוא כעס על זה שניגנתי בגיטרה בזמן שהוא ישן בצהריים.
לא ידעתי שזה מפריע לו. שנתיים לפני כן… רק שנתיים לפני כן הוא קנה לי את הגיטרה הזאת, ואמר שהוא ישמח לשמוע אותי משתפר עם הזמן. אז עכשיו יש לי שעות מוגבלות לנגן בה?
התחצפתי אליו, ושלחתי את אחותי מהר מהר לחדר שלה. היא לא צריכה לראות את הדברים האלה. היא לקחה את הבננות שלה ועלתה לחדר, היא יודעת שלאחיה הגדול היא צריכה להקשיב, כי הוא אוהב אותה מאוד.
אני זוכר את המילים "תחשוב בהיגיון, זאת בסך הכל גיטרה" שאמא שלי אמרה לו ואת היד שלו על הגרון שלה. שתי שניות אחר כך הוא כבר אחז בידי והרים אותי כמה מטרים מעל הרצפה, ודרש ממני להתנצל על כך שהפרעתי לו לישון, ועל כך שהפרעתי לו ללמד את אמא שלי לקח.
הרגשתי את היד שלי מתנתקת מהכתף, מהמרפק, את כל החלקים מתפוררים על השטיח בסלון.
עצמתי את העיניים בשקט. הוא לא יקבל את ההנאה שבלגרום לי לבכות.
"תצעק!"
שקט.
"תבכה!"
שקט.
הוא טלטל אותי קצת ואיבדתי הכרה.
רגע לאחר מכן, כשהתעוררתי, הכאב היה אכזרי, אבל לא הרשיתי לעצמי לצעוק. ישבתי בתוך החושך הזה, בתוך הארון מתחת לגרם המדרגות.
זה הצחיק אותי קצת, כי הרגשתי לרגע כמו הארי פוטר. כלוא בתוך גרם המדרגות, מחכה למשהו שיוציא אותו מהסבל היומיומי שהוא עובר.
היד שלי הייתה שבורה, לא היה ספק בכלל. הרגשתי אותה הולמת בכאב, עד שכבר לא הרגשתי אותה בכלל.
ישבתי בתוך הכלא המאולתר שלי כמה ימים טובים, כשהייתי נרדם, או כשאבא שלי היה יוצא מהבית, אמא שלי הייתה מכניסה לי מעט אוכל ומים, אבל היא לא העזה להוציא אותי משם עד שהוא יאשר לה.
לא זכיתי לטיפול רפואי ליד הזאת, עד שההורים שלי התגרשו ואמא שלי לקחה אותי לפיזיותרפיה, לתקן את הנזק שנעשה ליד אחרי שלוש שנים בלי טיפול.
אבא שלי היה המפסיד היחיד בכל הסיפור הזה.
לא אני, למרות היד השבורה והכלא והמכות, לא אמא שלי, שגם כן סבלה ממנו, לא אחותי שהייתה קטנה וראתה את כל הזוועות האלה.
הוא הפסיד.
הוא רצה לשמוע אותי בוכה וצועק – הוא מעולם לא זכה לזה.
ויותר מזה? מעולם לא הפסקתי לנגן בגיטרה.
גם עם היד השבורה, גם עם הכאבים.
וזה מצחיק, כי הוא היה זה שנתן לי את כלי הנשק הכי חזק שהיה לי במלחמה נגדו.