המלחמה בעצמנו- חלק א'.

הוא אחז בידה בחוזקה. היא ניסתה שלא לבכות, אבל זה היה נגדה הדבר. גם האבק במרתף העלה בה דמעות, והיא קפאה במקומה. הנרי ישב על הקרטון כאשר הוא מחבק את רגליו, משתחרר מאחיזתה של לילי. הוא חייך לה חיוך קצר, אבל בחיוך הזה גם הוא לא האמין. אסור היה להם להרעיש. אחרת האחרים יגלו אותם, ושניהם יודעים שזה יהיה סופם.
"זה ייגמר?" שאלה לילי בכאב.
"אני מקווה. אבל המרתף הזה זה המקום היחיד שיכול להגן עלינו. אימא אמרה שאף אחד לא יבדוק כאן." הוא התרכז ברצפת העץ המלוכלכת.
"היא לא אימא שלנו." נשכה שפתיים לילי, ועדיין חשבה שאימא שלה במקום אחר.
"היא כן אימא שלנו. היא זאת ששמרה עלינו. אז מצדי היא אימי, בסדר? אם היית לנו אימא אחרת, היא הייתה שומרת עלינו."
לילי לא ענתה לזה, לא התחשק לה לריב, או לדבר בכל מקרה. חסר שהחיילים ישמעו אותה, היא קולנית במיוחד, ורוב ריביהם של לילי והנרי הסגירו אותם כל פעם מחדש. כנראה שגם הנרי הבין זאת, ולא אמר מילה בנוסף.
הזמן עבר כמו נצח, לילי שיחקה באבנים שהיו בתוך הקרטונים, הנרי ניסה להרוג את המקקים שהסתתרו ממנו. אבל אם משהו היה גורם לרעש, הם היו קופאים במקומם עד שהרעש נפסק. הנרי ולילי עדיין לא יודעים אם החיילים סיימו להסתובב במקום, ההרגשה הייתה ששניהם עומדים להירדם עוד מעט. הלילה ירד, והמרתף החשיך עוד יותר. האישה עדיין לא ירדה לבשר להם מה קרה, ומזה הם מודאגים כל כך.
"למה היא לא באה?" שאלה לילי, קולה היה צרוד. "אני צמאה כל כך.. החיילים לקחו אותה?"
הנרי שוב אחז בידה.
"הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך." הוא הגדול מביניהם. היא בת עשר, הוא בן שניים עשר.
תמיד האחריות הייתה עליו, לרצות את כולם, לשמח את אחותו, להגן על קרוביו. לפעמיים היה רוצה שהאחריות לפעמיים תעבור ללילי, היא לרוב עומדת מאחוריו ולא מעזה לעשות שום דבר מעבר.
"הם כאן?" נשמעה שאלה, לא מהמרתף, מבחוצה לו. הנרי ולילי קפאו במקומם. "את לא עונה!" אמר חייל אחר, ונשמע קול בהלה.
"אין כאן אף אחד מלבדי, על מה אתם מדברים?" קול האישה נשמע. הנרי ולילי נעשו לחוצים. "הנרי ולילי." אמר אחד החיילים. שמות המשפחה של הנרי ולילי אף פעם לא נגלו, הנרי ולילי אפילו לא יודעים מאיזה משפחה באו. יש להם רק אימא אחת, וזאת האישה.
"מה שמות משפחם? ברגע שאדע עליהם אגיד לכם." אמרה אימא.
"איננו יודעים את שמות משפחתם." מעט נקטן קול החייל כשאמר זאת. היה נראה שמשקר.
"אז אני לא יודעת איך אוכל לעזרכם." עמדה האישה לסיים את השיחה, לפחות כך לילי והנרי חשבו, אבל עצרו אותה החיילים.
"נרצה לעשות סיור בביתך, כדי לדעת שאינך מסתירה אותם."
"בוודאי.." לחשה אימא, הפחד נשמע בקולה.
שמעו את צעדי החיילים, כמו צלילים למוות. לילי והנרי לא רצו לדעת מה יקרה להם, או לאימיהם כאשר החיילים יגלו אותם. רק רצו לסיים את זה וזהו. שצעדי החיילים יפסיקו.
וצעדי החיילים נשמעו קרוב למרתף, אבל למזלם של הנרי ולילי הם דילגו עליו, וצלילי החיילים נחלשו ונחלשו, עד שהפסיקו להישמע.
"כנראה שצדקת. אינך יודעת מי זה הנרי ולילי. מצטערים על בזבוז הזמן." אמר החייל, והם נפרדו מהאישה בנימוס, ולילי והנרי יכלו לנשום לרווחם.