ניצחתי [ המשך… ]

צלצול הטלפון החזיר אותם למציאות. אף אחד מהם לא מיהר לענות, הם סירבו להתנתק אחד מהשנייה ולסיים את הקסם הזה. המשיבון החל לבצע את עבודתו הנאמנה: "הי מותק, אני מתגעגע אז החלטתי שאני רוצה לראות אותך. אני בדרך אלייך." היא נעמדה במהירות, הביטה בו מלמעלה: "אתה צריך ללכת." "מה, למה?" שאל מופתע. "זה אביב, אני לא רוצה שיימצא אותך כאן." הוא נעמד מולה: "למה? יש לך משהו להסתיר?" הוא חייך במקצת. היא נשקה לו קלות על שפתיו: "לא.., כי אני רוצה להיפרד ממנו, ומגיע לו פרידה נאותה, ולא עם האדם שבגדתי בו איתו נמצא באותו חדר, אפילו לא באותו בית. הוא התנהג אליי יפה, ובכבוד… ומגיע לו לא פחות מאותו כבוד. גם ככה כואב לי לעשות לו את זה." "את צודקת." הוא נשק לה חזרה על שפתיה. הוא תפס את חולצתו החל ללבוש אותה ולהתקדם לעבר הכניסה. היא הלכה אחריו. לפני שפתח את הדלת הוא הסתובב אליה, תפס אותה, כופף את גבה אחורה כשהוא תופס אותה בזרועותיו, והתכופף באומרו: "אני הולך עכשיו, אבל אני אחזור הערב." היא חייכה אליו: "חסר לך שלא." הוא העניק לה נשיקה רטובה, עמוקה ואוהבת, נשיקה שגרמה לה לרצות למשוך אותו בפעם הרביעית הלילה למיטה, אך היא החזירה לו באותה נשיקה אוהבת והתרוממה. "אתה צריך ללכת." לחשה לו באוזן, ונשקה לו שוב קלות על שפתיו. הוא התבונן בה, רטן מעט על שעליו להתנתק ממנה. ויצא מהדלת במהירות לפני שמישהו מהם ישנה את דעתו. היא חייכה לעצמה, אבל החזירה את עצמה לדרך הישר כשנזכרה במה שעליה לעשות עכשיו, להיפרד מאביב ולספר לו שבגדה בו. זה לא נעים ולא קל אף פעם לאף אחד. היא הלכה למטבח והדליקה שוב את הקומקום, עשתה עוד מקלחת קלה ולבשה את אותם תחתון וגופייה, עשתה לעצמה עוד כוס קפה, וחזרה למקומה בכיסא על המרפסת עם הקפה והסיגריות. היא החלה לשנן לעצמה תסריט מה ואיך היא הולכת לומר לאביב. בכל פעם שחזרה לחשוב על הטקסט ועל אביב תקף אותה כאב בטן חזק, היא הניחה עליה את ידה, נתנה לה להירגע, החלה לחשוב על הלילה ולאחר כמה דקות הבטן נרגעה. מדי פעם נדדה מחשבתה אל אחת הפעמים שהם עשו הלילה, או אל השיחה במקלחת, גם המילולית וגם הגופנית. וחיוך התפשט על שפתותיה, אך היא ניקתה את מוחה ממחשבות אלו, וחזרה לשנן לעצמה תסריט, וטקסט מחושב.
לאחר כשעה, 2 ספלי קפה גדולים, וכרבע קופסת סיגריות, הגיע אביב. הוא נכנס, ניגש לנשקה, אך היא התחמקה מנשיקתו. "מה קרה?" הוא שאל מופתע. היא הסתדרה על הכיסא, וסימנה לו לעבר הכיסא שמולה: "בוא תשב, אתה רוצה קפה?" "אני רוצה קפה?" הוא התיישב על הכיסא והדליק לעצמו סיגריה, מתחיל לדמיין לעצמו תרחיש למה שהולך לקרות, הוא צדק במה שהוא חשב. היא סיפרה לאביב על הלילה, ועל איך שפגשה אותו לפני כמה חודשים, ואיך אחרי ערב אחד הוא נעלם ועכשיו הוא חזר. "אני לא מאמין. מילא אני המטומטם שקירננו אותו, אבל את המטומטמת שנותנת לו עוד הזדמנות. לא חשבתי שאת כזאת טיפשה. את באמת חושבת שהוא יהיה איתך לאורך זמן, אם בכלל הוא יחזור היום." היא השפילה את מבטה "אני לא יודעת, אבל אני יודעת שאני חייבת לשקט הנפשי שלי לנסות, לברר זאת לעצמי. אני צריכה ורוצה לעשות זאת. אחרת אני אתחרט ואתהה על כך כל חיי אם אני לא אתן לזה צ'אנס." "איפה עשיתם את זה?" הוא שאל, היא הנידה בראשה לשלילה ולא ענתה. הוא חזר ושאל: "מגיע לי שתעני לי על כל מה שאני שואל, לפחות זה מגיע לי." היא לא ענתה לו היא רק הביטה על הרצפה בסלון היכן שהוא נרדם בזרועותיה. "היה כל כך קשה להגיע למיטה?…" הוא החל ללגלג לה "…כל כך היית צריכה זין, היית אומרת לי, והייתי בא." היא הסתכלה עליו בעיניים צרות, אך גם הבינה מאיפה המילים האלו יוצאות, לכן לא ממש הגיבה עליהן, הן יוצאות מפי גבר שחש כאב ועלבון, יש סיכוי גדול שהיא הייתה מגיבה באותה הדרך. "אני מצטערת, מעולם לא התכוונתי, או תכננתי שזה יקרה." הוא נעמד, ונשען עם גבו אליה על אדן המרפסת "שטויות, את אולי לא התכוונת או תכננת אבל את לא מצטערת שזה קרה, את רצית שזה יקרה…" הוא הסתובב אליה, והחזיק את איברו ונענע אותו לעברה "…את רצית את זה." הוא החל להתקרב אליה, בעיניו היה מבט שגרם לה להתחיל לפחד, ואותו כאב בטן החל לתקוף אותה שוב. הוא התכופף לעברה, מחזיק בידיו את משענות הכיסא וחוסם את דרכה. "כמה פעמים עשיתם את זה?" "די…" היא ניסתה לקום, אך הוא חסם את דרכה "…מספיק עם זה אתה סתם גורם לך ולי כאב מיותר." הוא החזיר אותה בדחיפה אל הכיסא "לא מותק, את הכאב המיותר את כבר גרמת לי, ואני פשוט מחזיר לך באותו מטבע. וכבר אמרתי לך מגיע לי שתעני לי על כל מה שאני שואל. אז כמה פעמים עשיתם את זה? פעם אחת, פעמיים, עשר פעמים? גמרת בכל פעם?" היא ניסתה בפעם השנייה לקום מהכיסא אך גם הפעם הוא החזיר אותה בדחיפה לכיסא, אך הפעם העוצמה של הדחיפה הייתה חזקה יותר "שאלתי אותך שאלה, כי אולי אם אני אגרום לך לגמור יותר פעמים ממנו את תישארי איתי. את הרי זונה ולא איכפת לך עם מי את מזדיינת, העיקר הוא שתגמרי כמה שיותר, לא?" "כן איכפת לי עם מי אני מזדיינת. בגלל זה אנחנו פה, אני מסיימת את העניינים כי איכפת לי." עיניה החלו לירות חצים. והוא החל לומר בקול רגוע ושקט באופן מפחיד "אווו… את זונה עם מוסר, חמוד. בגלל זה אני אוהב אותך, זונה שלי…" הוא החל ללטף את שערה "…מה דעתך על עוד פעם, מה יש לך להפסיד, אם לא תהייה מרוצה אז אני אלך." הוא תפס בזרועותיה, ונשק לה , לא נתן לה אפשרות לקום או להתנגד. היא הבינה שעליה לפעול קצת יותר בחוכמה, היא נענתה לנשיקה ונתנה לידיו לגלוש למקומות יותר אסורים. הם נעמדו, מאחר והרגיש בטוח שהיא הולכת איתו, ובעודו מתענג על נשיקותיה, היא דפקה לו ברך לזין ודחפה אותו בחוזקה אחורה כשהרגל שלה על הזין שלו "כדאי שתבין את זה, עכשיו אתה הולך. זה נגמר, אני לא רוצה לראות אותך יותר. ותבין את זה שאני לא רוצה להיות איתך אז תנסה לפחות לסיים את זה נקי." "נקי? את מדברת על להיות נקי?" הוא אמר זאת בעודו מכופף ומחזיק באיברו והוסיף: "תסתכלי על עצמך. את בחיים לא תהיי נקייה. זונה מלוכלכת שכמותך." היא החלה להתקדם לעבר הכניסה: "טוב באמת הגיע הזמן שתלך, את החפצים שלך תוכל לקחת כשתחליט להירגע." ופתחה אותה ונעמדה לידה, מזמינה אותו לצאת. כשהוא התקדם לעברה, ליבה החל לפעום בחוזקה מפחד, ממה שהוא עלול לעשות עכשיו. אבל הוא רק נעמד ליד הדלת, הביט בה ואמר: "מגיע לך את החרא הזה כי את חרא בדיוק כמוהו. רק חבל שלא ראיתי את זה קודם. הייתי עוזב כמוהו רק שלא כמוהו גם לא הייתי חוזר, טוב אולי הייתי חוזר כי מותק אני חייב להגיד שאת זיון אדיר. זונה טיפשה ומטומטמת." והחל לרדת במדרגות. היא נשמה לרווחה, וליתר ביטחון הסתכלה שהוא אכן יורד במדרגות ולא חוזר על צעדיו, נכנסה לדירה ונעלה את הדלת. היא לקחה לעצמה עוד כמה נשימות עמוקות. סידרה לעצמה את הסערה שהתחוללה בבטן שלה, הלכה לעוד מקלחת קצרה, ונכנסה למיטה. היו חסרות לה יותר מידי שעות שינה, ויותר מידי שעות של פעילות אירובית. והיא לא ראתה תרופה יותר טובה מלעשות לעצמה סדר בראש מהאירועים האחרונים שהתחוללו אצלה בדירה ובחיים.
לאחר כשלוש שעות שינה, קטע את החלום בפעם השנייה צלצול הטלפון, הפעם זה היה אהובה: "אני בדרך אלייך, אביב כבר לא אצלך, נכון?" חיוך עלה על שפתותיה בשומעה את קולו וברגע שזיהתה עם מי היא מדברת מבעד לחלום המתמשך. "אני שמחה שהתקשרת. כן, הוא הלך לפני כמה שעות, היה קצת קשה אבל זהו. זה נעשה ועכשיו פשוט נמנמתי קצת." "מממ… זאת אומרת שאת במיטה?" הוא שאל בקול חלש ועמוק. "אהה…" היא ענתה וחיוך שעל שפתיה גדל. "טוב מאוד, תישארי בדיוק איפה שאת, בעצם…. דלת הכניסה נעולה?" "כן" היא ענתה. "אז תפתחי אותה, ותחזרי בדיוק לאותה תנוחה. אני מגיע הכי מהר שאני יכול. אני רוצה למצוא אותך שם. אני כבר לא יכול לחכות כבר לטעום שוב את גופך." היא לא ענתה, והשיחה נותקה, צמרמורת נעימה עברה בגופה. היא עשתה את אשר הורה לה, היא קמה לפתוח את הדלת, אך לפני שחזרה למיטה, היא עצרה בשירותים לצחצח שיניים, ופיזרה קצת בושם על עצמה ובחדר. וחזרה למיטה, והדליקה לעצמה סיגריה בעודה מחכה לו. היא שמעה את הדלת נפתחת, ובמהרה הוא נעמד בפתח הדלת של חדרה, נעמד והתבונן בה "את כל כך סקסית." היא חייכה "שלום גם לך." הוא חייך אליה בחזרה והחל להלך לעברה, בעודו מוריד מעליו את החולצה, וחולץ את נעליו. הוא עלה על המיטה, וזחל על ארבע אליה, הוא לקח את הסיגריה שהחזיקה, לקח שאיפה והדביק לה נשיקה בעודו נושף את העשן, היא שקעה לתוך הנשיקה הזאת. הפחד שהיה לפני פחות מ-12 שעות החל להתפוגג הרי הפעם הוא חזר, לא?
ידיה החלו לעבור על גופו. הוא הושיט לה את הסיגריה והיא לקחה שאיפה בעוד הסיגריה בין אצבעותיו, הוא לקח בעצמו עוד שאיפה אחת מהסיגריה וכיבה אותה במאפרה שעל השידה שליד המיטה. וחזר לשפתותיה, ועבר לצווארה. היא החלה לפתוח את מכנסיו בעוד שידו מגששת על שדיה. גופה התקמר והוא העלה את הגופייה שלה מעל בטנה ושדיה, והחל לבצע פעולות פלא עם לשונו עליהם, היא הורידה את הגופייה מעליה תוך כדי והכניסה את ידיה מבעד למכנסיו ותחתוניו, ולפתה את ישבנו. הוא חזר אל שפתותיה ונתן לה נשיקה נוספת, נשיקה עמוקה, מוצץ את לשונה. היא העבירה את ידה בתוך התחתונים מישבנו אל איברו והחלה להעביר את אצבעותיה עליו. תוך כדי הנשיקה, הוא הוריד את מכנסיו ותחתוניו בבת אחת ובמהירות. איברו הפועם נגלה לעיני כל. היא חייכה אליו בעודו מחזיר לה חיוך, היא העבירה את ידה על לחיו וצווארו. "אני שמחה שאתה פה… קיוויתי כל כך שלא עשיתי טע…" הוא לא נתן לה לסיים את המשפט והדביק לה עוד נשיקה. היא השמיעה קולות מחאה בעודו מנשק אותה. היא השתחררה מהנשיקה בעדינות והמשיכה בעודה מתבוננת בעיניו "עכשיו אני יכולה לומר בביטחון. אני אוהבת אותך!" הוא חיכך את אפו באפה "גם אני אוהב אותך, אני מקווה שסוף סוף הבנת את זה." היא הנהנה בראש לחיוב, ומשכה אותו לנשיקה. כל גופה התקמר בשנית, והוא הכניס יד אל תוך תחתוניה, מעביר יד על הדגדגן הבוער שלה, אגנה הגיב לכך והוא הוריד את תחתוניה, פיסק את רגליה והחל לענג אותה עם אצבעותיו ולשונו. היא החלה להגיע לשיאה, היא כבר הייתה כולה רטובה, והוא נכנס אליה עם איברו. הכניסה לא הייתה קשה כלל בשל רטיבותה, ובמהרה זרם אהבתם התפזר זה בזה. הוא נשכב מעליה, רועד מעונג, היא הרגישה את נשימתו בצווארה, וכמה שהיה כבד לה, היא אהבה את הכבדות הזאת, היא אהבה להרגיש אותו כל כך קרוב. לאחר כמה דקות, הוא אזר כמה כוחות אחרונים, התרומם מעליה, והתגלגל על גבו לצידה. ידו נחה על ירכה, מלטפת אותה, וידה מונחת על חזהו מלטפת גם היא. היא הסתובבה אליו, מניחה רגל בין רגליו "כיף לי פשוט לשכב כך לצידך." הוא הסתובב אליה. ובעוד משחק בשערה הוסיפה: "אבל ידעתי שזה יקרה, לא היה לי ספק פשוט לא ידעתי כמה זמן זה ייקח." "למה את מתכוונת?" הוא שאל, והיא השיבה: "תראה ידעתי שהרגשות שלך כלפי לא פחותות מהרגשות שלי כלפיך. והיו שתי תיאוריות קבילות אצלי בראש. אחת ? שהאקסית המיתולוגית שלך חזרה לחייך וביקשה הזדמנות נוספת. והחלטת לתת לזה צ'אנס. תיאוריה שנייה ? שנבהלת מעצמת הרגשות וברחת. ומשתי התיאוריות הגעתי למסקנה אחת, שהיא ברגע שתתעורר אתה תחזור. בין אם זאת התיאוריה הראשונה שבה יש סיכוי גדול שתיפרדו, כי זוגות שנפרדים וחוזרים, דינם לרוב להיפרד בשנית כמו גלגל. ובין אם זאת התיאוריה השנייה אתה תתאפס על עצמך ותאזור אומץ. ובמקום כלשהו אני שמחה לדעת שמה שקרה זו התיאוריה השנייה.". "ידעת את כל זה ובכל זאת הלכת עם אביב?" "כן. לא ידעתי אם אני צודקת בקשר לתיאוריות הללו או שזה היה פשוט נסיון להחיות את האגו שלי, ובין אם כן צדקתי וזו תיאוריה מספר אחת תמיד יש סיכוי קטן שאתם לא תיפרדו, אלא תתחתנו, ותחיו באושר ועושר. אבל גם תמיד הייתה האפשרות שנראתה לי פחות סבירה, שאתה פשוט לא רוצה אותי. ולא משנה מה מכל זה היה נכון, לא יכולתי לחכות, לא ידעתי כמה זמן ייקח לך. וכי למה שאחכה לך לנצח כשאני לא יודעת מכלום?!" היא השפילה את מבטה והוסיפה בקול שקט: "מה, עכשיו גם אתה תקרא לי זונה?" הוא קימץ את עיניו, וקמטים התמלאו במצחו, הוא הרים בעדינות את פניה לעיניו, "מה, על מה את מדברת? ככל שאת מדברת ומסבירה את עצמך, אני מבין שאת צודקת, זה לגיטימי. זאת טעות שלי שלא הסברתי את עצמי מהתחלה ולא יכולת לדעת כלום מכלום, וכי באמת למה שתחכי לי לנצח? אני לעולם לא אקרא לך זונה, ולא אקלל אותך או אפגע בך. למה? מי קרא לך כך?" היא הביטה עמוק לתוך עיניו "אביב. כמה פעמים במהלך שהוא היה פה. גם היה שלב שהוא תקף אותי, וניסה לעשות כמה דברים אתה יודע…" "לא אני לא יודע, מה קרה בדיוק, אני רוצה שתספרי לי." הוא התיישב במיטה ונשען על גבו. "עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה. אני רק רוצה לשכוח את זה." היא אמרה בעודה מלטפת את חזהו. "ולמה לא התקשרת אליי? הייתי מגיע באותו הרגע. ולמה את מספרת לי רק עכשיו?" "כי הצלחתי להשתלט עליו בסופו של דבר ולהסתדר לבד. ואחרי הכל זאת הייתה תגובה של גבר מתוסכל ופגוע." "אני לעולם לא הייתי עושה דבר כזה. לשום אישה." "אני יודעת. אבל אביב זה לא אתה." היא אמרה בעודה מניחה את ידה על לחיו והחלה ללטפה והוסיפה: "אני יודעת. בגלל זה בחרתי בך ולא בו." ונשקה לו. הוא ניתק אותה מנשיקותיה "אני רוצה שתבטיחי לי שאם חס ושלום קורה דבר כזה או דומה שוב את מתקשרת אליי ברגע שאת יכולה. ברור?!" היא חייכה אליו, ובלי לענות חזרה לנשקו, הוא הדף אותה בשנית "אני רוצה שתבטיחי לי." היא הניחה את אצבעותיה על שפתיו, ורגלה החלה להתחכך באברו, הוא השתתק ונשק לאצבעותיה. היא חזרה בפעם השלישית לנשקו, והפעם הוא כבר לא התנגד ולא מחה. ושקע עמוק לתוך נשיקתה. בפעם השנייה הערב, לשונו החלה לגשש אל שדיה, אל פטמותיה. היא עצרה אותו והשעינה אותו על גבו, והחלה להפעיל את הקסם שבלשונה על פטמותיו שלו, וחזהו. הפעם היא רצתה לענג אותו. היא רצתה בזה והוא לא התנגד. לאחר כרבע השעה שעבדה על איבר מינו עם לשונה וידיה הוא ניסה להפכה על גבה. הוא רצה גם לענג אותה, אך היא התנגדה והחזירה אותו על גבו. מנידה בראשה כמסמנת לו שעכשיו כולו שלה. היא החלה לחכך את איברה באיברו בעוד שכל גופה נוגע ומתחכך לסירוגין בגופו. לעיתים היא העניקה לו נשיקה לשפתותיו. היא התיישבה על איברו והניחה לו להיכנס אליה בטבעיות ובקלות. והחלה להזיז את אגנה. אגנו שיתף איתה פעולה נכנס לאותו קצב. הוא התרומם מולה, ורגליה נכרכו סביב גבו. הוא אחז בגופה, מלטף את גבה ושערה. שפתותיהם נפגשו שוב, ולשונותיהם החלו לנוע, באותו קצב של אגנם. לא התנגנה שום מוזיקה, אבל הם רקדו לצלילים שבקעו מליבם. הקצב היה אחיד ובמהרה הם החלו גם לראות כוכבים. בפעם השנייה להערב הם גמרו, הוא צנח לאחור, והיא נחתה כאשר חצי גופה בין גופו וחציו השני של גופה לצידו. הם נשמו בכבדות, חיוך עלה על שפתותיהם, אך יחד עם זאת דמעות חנקו את עיניהם. הסקס היה יותר מסתם סקס מלא זיעה. הרגשות העצמתים האלו נפגשו יחדיו, ונהיו לאחד. שניהם הרגישו זאת, ולא יכלו להגיב לכך אחרת.
הם נרדמו זה לצד זו, זו בתוך זה, גופם התאחד והם נראו כאחד. היא התעוררה לאחר כמה שעות, כשחלקה עדיין ישנה ומנומנמת, היא צעדה אל השירותים, להתעורר ולהתרענן. היא חזרה, ובעודה צועדת החוצה מן חדר הרחצה, בדיוק כשדעתה חזרה אליה מבעד לשינה והחלומות. היא קלטה שיש מישהו שאמור לשכב במיטה שהוא לא שם. היא החלה להתהלך בדירה לחפשו ולא מצאה אותו בשום מקום. הדבר נראה לה כמוזר. היא חזרה לחדר השינה, ועיניה נחו על השידה שליד המיטה, היה מונח שם מכתב כלשהו. היא התקרבה אליו, נטלה אותו אליה והתיישבה על המיטה. בעודה פותחת אותה כאב בטן החל להתמלא בבטנה. והיא החלה לקרוא אותו:

"אני לא יודע איך לומר זאת או להסביר. אני יודע שאני הפחדן העלוב הגדול ביותר עלי אדמות. אך הלילה אחרי שנרדמת, הבטתי בך ישנה, את כל כך יפיפייה, והיית כל כך נוגה בשנתך ואותו פחד עטף אותי שוב. ניסיתי להילחם בו. נאבקתי בעצמי. אמרתי לעצמי "אידיוט מה אתה עושה, תישאר. הסתכל עליה איך אתה מסוגל לוותר עליה כך, לפגוע בעצמך ובה כך?" אך שוב השד הרע ניצח אותי, ונכנעתי לפחדיי. הדבר היחידי שאני יודע לעשות בשלב זה הוא לעזוב, הרי זה מה שמקבל מי שמפסיד. אני לא יודע מה עוד לומר. אני באמת ובתמים אוהב אותך, את מדהימה ואני פחדן טיפש שלא מצליח להתגבר על הפחדים שלו. שוב אני רק יכול להגיד שאני מצטער. אני מקווה שאני אצליח להתגבר על הפחדים שלי ושאת עדיין תהיי שלי. אוהב אותך.".

אותו כאב חד עלה מן הבטן אל הלב, היא לא ידעה כיצד להגיב לזה. היא קימטה את המכתב וזרקה אותו על הרצפה, ונחתה בחוזקה לאחור על המיטה. עיניה פתוחות לרווחה, מנסות להבין את המצב. היא רצתה להתקשר אליו ולקלל אותו, היא רצתה לבכות, להגיד לו בדיוק מה שהיא חושבת עליו. היו לה אלף ואחת רגשות מעורבים. היא כעסה עליו, היא כעסה על עצמה. היא כעסה עליו יותר משעזב, אלא על שעשה אותה מטומטמת בפעם השנייה. והיא כעסה עוד יותר על עצמה משהניחה לו לעשות כן. והיא לא ידעה לאיזה רגש להגיב קודם. היא קמה מהמיטה והתקדמה במהירות אל הטלפון, וחייגה את המספר שלו. הפעם היא לא תשמור את הדברים בבטן, והוא ישמע חד וברור את כל מה שהיא חושבת עליו. הדבר היחיד שענה לה בצד השני זה היה תקליט של המנוי אינו זמין. היא לא האמינה שאין לו אפילו את האומץ להתמודד מולה עד כדי כך שניתק את הטלפון. מצד אחד היא רצתה לרדת לרחוב, ולהכות כל אדם שתראה בלי הבדלים בין דת, צבע או מין. אך חולשה גדולה יותר תקפה אותה, והיא חזרה אל המיטה, אך למרות החולשה, להפתעתה, היא הכתה כל כך חזק את הכרית את שהיא התפרקה ונוצות החלו להתפזר על המיטה. היא נשארה עוד כמה שעות במיטה, אך לבסוף נאלצה לצאת ממנה, היא עשתה מקלחת שם הוציאה את כל העצבים בבכי תמרורים. ובלי חשק יצאה, התלבשה והלכה לעבודה. שם העלתה על פניה מסיכה של החיים ורודים ויפים יותר מתמיד.
כך המשיך כל השבוע, קמה בבוקר- מקלחת ? להתלבש ? עבודה ? חזרה מעבודה ? עוד מקלחת קלה ? ולמיטה. לפעמים היא הייתה חוטפת משהו קל לאכול בעבודה, אם מישהו בעבודה היה מציע לה משלהם. היא התחמקה מכל הטלפונים שקיבלה, כולל המשפחה וחברים. בלילה היא בקושי נרדמה. עוסקת במחשבות על טמטומה הרב ועל כמה שאביב צדק ככל הנראה. היא חשבה כמה פעמים להתקשר אליו, אך היא לא תעשה זאת. כל כבודה העצמי נרמס, עליה לנסות להחזיר לפחות קמצוץ ממנו אליה, ולהתקשר לאביב לא יעזור בזה. ביומיים הראשונים היא עוד ניסתה להתקשר לאותו זבל מניאק, אך המנוי עוד לא היה פעיל, והיא הפסיקה לנסות. לאחר שבוע היא קיבלה טלפון שהיה מאוד לא צפוי. "היי, מותק. מה נשמע איתך? את עדיין עם הזבל או שהחלטת לחזור לעשתונותייך?" "אביב?!" מלאה התפעלות, אנחת רווחה עצובה יצאה מפיה "לא, אני לא איתו." היא העדיפה לא לדייק שהוא לא איתה. ודמעות החלו לזרום החוצה מעיניה והגיעו עד לצד השני. "מותק, זה בסדר, אני כבר מגיע אלייך, אני יעזור לך. אני אהיה שם בשבילך, אני עדיין כאן בשבילך." היא חייכה, אך הדמעות המשיכו, וכאב בטן חד תקף אותה, אך היא התעלמה ממנו ולא ייחסה אליו חשיבות.
לאחר כרבע השעה, נשמעה דפיקתו המוכרת של אביב על דלת כניסת ביתה. איך שפתחה לו את הדלת, הוא התבונן בעיניה הבורקות, ומיהר לחבקה. הוא נתן לה חיבוק אב תומך חזק והיא שקעה אל תוך זרועותיו אל כתפו, מרטיבה לגמרי את חולצתו עם דמעותיה. הוא תמך בה, ועודד אותה להיכנס פנימה. הם נכנסו פנימה, בעודו מחבק אותה, וסוגר מאחוריו את הדלת בטריקה. הם התיישבו על הספה, והוא ביקש ממנה לספר לה את כל מה שקרה, בטענה שזה יעזור לה לפרוק הכל. היא סיפרה לו הכל בעוד שהיא לא מפסיקה לבכות והוא לא מפסיק לספק מים, טישו וכתף תומכת.
הוא לא הפסיק להזכיר לה כמה היא מדהימה ומיוחדת, ושלא באשמתה היא נפלה קורבן לתחבולותיו של מניאק מחושב ואכזרי. כל אותה שיחה לא עזב אותה כאב הבטן החד שחזר אליה ברגע שאביב דפק על דלתה, אך היא שייכה את הכאב הזה אל אותו מניאק אכזרי, והאשימה אותו בזה. מבלי שהרגישה, אביב התקרב אליה עם גופו, הוא הרים בעדינות את פניה עם אצבעותיו אל פניו, ונשק לשפתיה, בהתחלה היא נענתה לנשיקה, שנהפכה לעמוקה יותר. אבל במהרה היא התאפסה על עצמה וניתקה את עצמה ממנו. "אנחנו לא צריכים לעשות את זה, זה לא יהיה נכון." ניסתה להסביר את עצמה "זה נכון ואמיתי, את לא מרגישה כמה שאני אוהב אותך ורוצה אותך?" הוא ניסה לנשקה בשנית. היא התחמקה ממנו "לא, אני לא רוצה. אל תבין אותי לא נכון, אני מעריכה את כל מה שאתה עושה ושאתה פה. אבל אני צריכה להיות עכשיו לבד, להתנזר מהכל. החיים שלי יותר מידי מסובכים כרגע." "ומה שאת לא מבינה…" מבט עיניו השתנה והן נפתחו לרווחה "…זה שאני רוצה אותך עכשיו, ומה שאני צריך עכשיו זה זיון, ככה שבין אם את באמת רוצה או לא או מכל סיבה שהיא את עכשיו הולכת להזדיין איתי." עיניו ירקו אש של אכזריות, הוא תפס אותה ונשק לה שוב, והחל לעסות באגרסיביות את איברה. היא ניסתה להתנגד למחות, הוא לקח את ידה בכוח והכריח אותה לגעת באיברו. היא תפסה באיברו, משכה וסובבה אותו חזק ככל שיכלה. הוא צעק וסטר לה "זונה! מה קרה? הזין הזה לא מספיק טוב בשבילך, אני מבטיח לך שהוא הרבה יותר טוב מהזין הקודם שקיבלת. בואי אני אזכיר לך." היא ידעה שהפעם היא לא תצליח להתנגד לו, היא חלשה מידי, והוא עצבני מידי. היא דחפה אותו בכל הכוח שנשאר לה, ורצה בדירה, תוך כדי שהיא תופסת את הטלפון הסלולרי, ומצאה את עצמה בשירותים, נועלת את הדלת. היא ידעה שהיא לא תצליח להתחמק ממנו לאורך זמן, ושהיא צריכה עזרה. היא חשבה למי היא יכולה להתקשר. היא יכולה להתקשר למשטרה, אך כולם יודעים שהם תמיד מגיעים אחרי שהכל נגמר, ומה שנשאר זה לכתבים לחגוג על כתבת שער בעיתון. היחיד שחשבה עליו שבאמת יכול לעזור לה היה אותו מניאק, והיא רק קיוותה שהמנוי שלו כבר פעיל… המנוי אכן היה פעיל, וקולו נשמע בצד השני, אך היא מיהרה לדבר בקול חלש וצרוד, לא עצרה לרגע: "בבקשה, אל תנתק זו אני, אני צריכה שתגיע. הוא השתגע, ואני נעלתי את עצמי בתוך השירותים. אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אצליח להתחמק ממנו, ואני לא יודעת מה הוא הולך לעשות לי. בבקשה תעזור לי…" היא בקושי הצליחה לסיים את המשפט והיא שמעה צליל של ניתוק מהצד השני. דמעות החלו לרדת במורד לחייה. הוא בוודאי חשב שזו תחבולה לגרום לו לבוא אליה. מה?! הוא עד כדי כך לא מכיר אותה שהיא לא תעשה דבר כזה. ואולי פשוט לא איכפת לו. ומה היא תעשה עכשיו? אגרופיו של אביב התחזקו מרגע לרגע על הדלת, והוא לא הפסיק לקלל אותה. היא לא מתכוונת להגיע לכותרת בעיתון, לא היא, לא כך. היא החלה להביט סביבה, ובינתיים צעקה אל אביב: "אתה תיפגע אם לא תעזוב עכשיו." "מותק, עליי לא מאיימים, את זו שתיפגעי, אני ארצח אותך אם לא תפתחי את הדלת הזאת בזה הרגע." הוא צעק אליה בחזרה. בינתיים היא לקחה את המגב ושברה אותו לשניים, לקחה סכין גילוח ופירקה ממנו את התער ומצאה תחבושת רפואית דביקה. היא הכניסה את התער לקצה המוט ששברה, וחיזקה את התער למוט בעזרת התחבושת. "אני מציעה לך לעזוב עכשיו". צעקה בשנית. הוא לא ענה, והיא בינתיים בדקה עד כמה מחזיקה מעמד הסכין הקטנה שאלתרה לעצמה, בהודפה אותה כמה פעמים לצדדים בחוזקה ובמהירות, להפתעתה היא אכן החזיקה מעמד. והיא הייתה בהחלט מרוצה וגאה בעצמה. (אם מק'גייוור היה רואה אותה עכשיו, אך מצד שני, לו מק'גייוור היה כאן, איתה היא לא הייתה צריכה לעשות את זה, הוא כבר היה מגן עליה ומוציא אותה מכאן). לאחר כמה שניות של שקט, נקטעה מחשבתה על מק'גייוור ע"י מכה חזקה על הדלת שכמעט פרצה את הדלת, שהחזירה אותה למציאות ויחד איתה החזירה לה את הפחד שעטף אותה. מיד אחריה נשמעה שוב פעם אותה מכה, והפעם הדלת נפתחה, ואביב עמד מולה. עיניה נפתחו לרווחה, חולצתו הייתה רטובה מזיעה, פניו היו אדומות, ובעיניו היה מבט שהיא עוד לא ראתה מעודה. זה לא מבט שרואים בעולם הזה, זה מבט שטני מהעולם השני. היא קפאה לרגע במקומה, אך הכריחה את עצמה להתעורר ולהתאפס על עצמה. הוא החל לצעוד לעברה, והיא העמידה מלפניה במאוזן את אותה סכין שאלתרה, כשהתער מופנה אל אביב, "תיזהר, אל תתקרב יותר." היא הזהירה אותו, אך הוא התעלם מדבריה, והמשיך להתקדם לעברה "איזו ג'י איי ג'יין קטנה", הוא לעג לה, וניסה לתפוס את הסכין. היא הניפה את הסכין בזריזות ימינה בצורה שהדהימה גם אותה, וחתכה אותו בזרוע. הוא תפס את הזרוע במקום שנחתך, והביט בדם שהחל לזרום ממנה. לאחר מכן הוא הביט עליה, וסטר לפניה. "זונה, תראי מה עשית עכשיו". "אמרתי לך,נכון, הזהרתי אותך, לא? עכשיו כדאי לך ללכת מכאן, או שאתה תחטוף עוד כמה כאלה." הוא תפס את הסכין, וניסה לחטוף אותה ממנה. היא החזיקה אותה חזק, הוא היה חזק והיא נאבק בו בכל כוחה. הוא החל להפוך את הסכין וכרגע התער היה מופנה אליה. הוא ניסה לקרב את התער אל פניה, והיא המשיכה להיאבק בו, ובדיוק שכוחותיה החלו להיחלש, ואיתן בשל חולשתה גם עיניה בגדו בה, היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. וכשהחלה להתפלל בליבה לעזרה. היא ראתה מאחורי כתפו של אביב, אור גדול לבן עם זוהר, ויד גדולה יוצאת מן האור ותופסת בכתפו של אביב, הוא לא האמינה למראה עיניה, היד העיפה את אביב ממנה, ולאחר כמה שניות בודדות, היא הצליחה לראות שליד הזאת מחובר גוף שמכה נמרצות את אביב. בעוד שאביב על הרצפה, שותת דם היא החלה לקלוט את הפנים שמחוברות לגוף וליד שהצילה אותה. זה אותו מניאק שחשבה שלא האמין לה. היא לא ידעה כיצד להגיב, היא נחתה על ישבנה בין, השירותים לכיור, ונתכנסה בתוך עצמה. לאחר כדקה או שתיים שהוא ממשיך לחבוט ולהכות באביב בלי רחמים. בפעם ה' יודע כמה היא התאפסה על עצמה, ומיהרה לעצור אותו, "די, זה מספיק! הוא לא יוכל לגעת באף אחד עוד הרבה זמן.זה בסדר, זה מספיק." היא נאלצה, לתפוס אותו, בכדי לעצור אותו. לאחר שהוא הפסיק, היא בעטה באביב בעצמה עוד מספר פעמים, וכשהוא זרק אותו לרחוב, היא הלכה איתו, ובעוד שאביב שוכב על המדרכה, היא התכופפה אליו, לחצה עם ידה את לחייו ואמרה: "אם אי פעם תעז להתקרב אליי שוב, אני אדאג שיירצחו אותך, זה ברור?!" והם עלו בחזרה לדירה, משאירים את אביב, חבול, ושותת דם על המדרכה ברחוב.
הם עלו לדירה, כשהיא הולכת אחריו, נותנת לו להוביל אותה אל "זירת הפשע" שנקראת במקרה גם הבית שלה. היא נכנסה לדירה ונעמדה במקום ליד דלת הכניסה. הוא נעצר, הסתובב והסתכל עליה, "תודה. אני מצטערת שהתקשרתי אליך ועירבתי אותך בזה, פשוט לא היה לי למי להתקשר." היא אמרה בעוד שהיא מתבוננת בעיניו הוא התקרב אליה, ואחז בכתפיה "אני שמח שהתקשרת אליי, אני שמח שלמרות הכל את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי." היא התנתקה ממנו, ובעודה מסתכלת בעיניו. "אני אולי התקשרתי אליך כי לא היה לי אף אחד אחר להתקשר, אבל זה לא אומר שאני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך. אתה טועה, אני לא סומכת עליך בכלל." הוא הקשיח את פניו, והיא הוסיפה: "אני בכלל חשבתי שלא תבוא. וניסיתי להגן על עצמי. הפכתי את עצמי למרת גאג'ט ואלתרתי לעצמי נשק מהשירותים, שה' יודע איך הצלחתי ליצור אותו, בכדי שאני אוכל להגן על עצמי. במקרה הגעת כשהוא כמעט ניצח ורצח אותי. הפתעת גם אותי כשהגעת." הוא הביט בעיניה, והתרחק ממנה בכמה צעדים אחורה. ראו שאלף מחשבות עוברות לו בשנייה במוחו, בעוד שהוא מנסה לקרוא אותה, מבין עיניה ודבריה. הוא לא אמר כלום, והחל לצעוד לעבר הדלת כשהגיע אליה. היא הניחה את ידה בידו, והוא הביט בה: "חכה. אני לא רוצה שתלך כך, אני לא רוצה שתחשוב עליי כל מיני דברים, אני רוצה שתנסה להבין אותי." הוא המשיך להביט בה מבלי לומר דבר והיא ניסתה למשוך אותו בעדינות פנימה חזרה אל הדירה. שוב הם מצאו את עצמם על הספה עם קפה. כל אותו זמן הוא המשיך לשתוק ולא לומר דבר. "תגיד משהו, אני צריכה לשמוע אותך, אומר משהו. כל דבר. מה שעובר לך בראש, כי רואים שעוברות לך מיליון מחשבות בראש." "אני לא יודע מה לומר." הוא התבונן בעיניה, וראה את השתקפותו בהן. "קשה לי להבין, אם את לא סומכת עליי למה התקשרת אליי?" "הסברתי לך. לא היה לי אף אחד אחר להקשר אליו. ואני כן סומכת עליך במצבים כאלו. אבל אני לא סומכת עליך מספיק בשביל להיות איתך." "עכשיו עוד יותר קשה לי להבין. את מספיק בוטחת בי וסומכת עליי להתקשר אליי בשעת מצוקות כאלה אבל את לא בוטחת בי וסומכת עליי מספיק בשביל להיות איתי?" "תראה, אמרתי לך כבר אז, כשישבנו על הספה הזאת לפני שבוע, שאני מסכנת את הלב והנשמה שלי בזה שאני נותנת לך עוד הזדמנות, ואתה שרפת גם את זה, בקושי אחרי יממה. הסתכנתי והלב שלי השתלט על המוח ועל הבטן שלי ביחד שניסו לאותת לי ולהזהיר אותי אך התעלמתי מהם. ואתה עשית בפעם השנייה את מה שהבטחת לי שלא תעשה. אני סומכת עליך שתציל אותי מאחרים אבל לא מעצמך." "אולי אני פשוט צריך זמן." "אתה לא צריך זמן. אתה צריך מישהי אחרת שתעזור לך להתגבר על הפחד הזה, אתה לא אוהב אותי מספיק בשביל זה. עוד תגיע מישהי אחרת שתגרום לך לרצות ולהצליח להתגבר על הפחד הזה. והלב שלי לא יכול להמשיך לחכות לך, או לסירוגין להיפגע על ידך בכל פעם שפחדיך ישתלטו עליך. אתה יודע שאני צודקת." "אני לא רוצה להפסיד אותך. ואחרי שיחת הטלפון שלך שמחתי לדעת או לפחות לחשוב שאכן לא הפסדתי אותך." היא התקרבה אליו, שפתיה כמעט נוגעות בשפתיו "אני עדיין שלך. לא שותפה זוגית אינטימית אבל אני תמיד כאן לצידך, איתך ובשבילך. אני אוהבת אותך, ואם באמת ובתמים אנחנו צריכים להיות ביחד אנחנו עוד נהייה. כל החיים עוד לפנינו. אני אוהבת אותך ומעריכה אותך, וכך תמיד זה יהיה. אבל כרגע אני לא יכולה להסתכן בשלישית, הלב שלי לא יעמוד בזה." היא נשקה לו, ודמעה שלו נחתה על לחיה. הוא נגע בפניה ובגופה בעודם מתנשקים עמוקות, קירב את כל כולה אליו. הם התנשקו עוד כמה רגעים מספר, והיא התנתקה ממנו. "די. עדיף שנפסיק כאן לפני שנעשה טעות." "את קוראת למעשה האהבה שלנו טעות, אני קורא לזה להגיע לגן עדן כשאני איתך." היא חייכה אליו "גם אני. אבל אחר כך חוזרים לאדמה, למציאות וזה קשה מידי. אז עדיף לי מלכתחילה להישאר כאן על פני הארץ." הוא נשק לה בפעם השנייה וניסה להמשיך הלאה ושוב היא עצרה אותו. קמה במהירות ונעמדת בעמדת התגוננות. "את יודעת שלא באמת הייתי מכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה, נכון? את יודעת שאני לא אביב, רחוק ממנו??" היא הנהנה בראשה אך סימנה עם עיניה לעבר הדלת. הוא נעמד והחל ללכת לעבר הדלת, כשהיא הולכת אחריו, מוציאה בשקט אנחת רווחה. כאשר נעמדת מתחת למשקוף הדלת, הסתובב אליה, כשהיא קרובה אליו במרחק נשימה, "את בטוחה שאת לא רוצה?" וסימן בעיניו לעבר חדר השינה, בעוד שהוא מעביר יד חמה ומלטפת על צווארה, עיניה נעצמו והתענגו על מגע ידו. הממזר ידע בדיוק לאן ללכת, והיא החלה להתרטב רק מהמחשבה מה ייקרה כשידו תגיע למטה. אך היא הכריחה את עצמה להתנתק ממגעו וההרגשה הייתה כמו להסיר נייר דבק מפצע פתוח. והנהנה לו בראשה כבטוחה במעשיה. "לעזאזל, הייתי בטוח שאחרי זה אני כבר בטוח אצליח לגרום לך לחזור אליי." וחייך אליה חיוך ממזרי. היא התקרבה בגופה מעט יותר אליו, מחזירה אליו את אותו חיוך ממזרי "אהה… אתה חושב שאתה כזה קינג במיטה?" וחיוכה גדל. היא שלחה יד אל איברו והחלה ללטפו ולעסותו בעדינות, היא הביטה בעיניו, וכשעצם אותן מעונג הפסיקה וכשפתח את עיניו הוסיפה: "מותק, מה שבטוח ששכבת עם מלכה, וזה מה שהפך אותך לקינג." פניו נפלו, "את לא סתם מלכה, את מלכת הקרח." הוא החזיר לה חיוך, נשק ללחייה ובעדינות לשפתיה. והחל לרדת במורד המדרגות, היא עקבה עם עיניה אחריו, נותנת לליבה ולנשמתה להיפרד ממנו, וסגרה מאחוריה את הדלת. היא הסתכלה על השעון, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. היא העבירה את ידיה על פניה ושערה, והלכה אל המקלחת. היא החלה לנקותה ולסדרה. לאחר מכן התרחצה, מנקה את גופה מפצעיה ממאבקה עם אביב ובאותה הזדמנות ניקתה גם את נשמתה במאבקה המתמשך איתו, אהובה הנצחי. כשסיימה, והביטה במראה, היא חייכה להשתקפותה. היא הרגישה כמנצחת, כאחת שהשיגה היום מחדש את עצמה בחזרה. היא יצאה מן המקלחת ונכנסה למיטה. היא נרדמה לאחר מספר דקות, לא היה קשה לה להירדם, וישנה שנת ישרים. לא היה שום דבר שהטריד, את מוחה, את ליבה או את נשמתה, וכבר לא נותר דבר להיאבק בו. ההרגשה הייתה משחררת וטובה. ומה שבטוח הלילה היא תישן טוב ותחלום רק על דברים טובים. מה שלא קרה כבר יותר מידי זמן.

ניצחתי
את הפחד ואת התאווה
את האהבה השקרית והלא מציאותית
את הסיכון שבאיבוד הכבוד והערכה עצמית
אבל החזרתי לעצמי הכל בשיקול דעת
החזרתי את הכל באומץ ובזהירות
ואני גאה לומר ולהודיע
שאני שוב עצמי
ואני
ניצחתי.