אריאל
לא. לא. אין פואנטה. היא נפלה בעריכה

קצוץ על קיץ

אריאל 30/07/2017 901 צפיות 9 תגובות
לא. לא. אין פואנטה. היא נפלה בעריכה

יום אחד, כשהעולם הזיע וכל המזגנים הפסיקו לעבוד כי חברת החשמל החליטה לשבות, עליתי לגג עם ארטיק דובדבן מטפטף.
'אני שונא קיץ' אמרתי לדודי המים ולכל המרצפות המאובקות.
התקדמתי עד שהייתי ממש קרוב לקצה, וחצי עומד חצי נשען, הבטתי בעיר.
'הכל נראה מכוער בקיץ' אמרתי שוב פעם לדודים ולמרצפות
'כאילו הכל מלא אבק ויבש ומלוכלך' המשכתי רק כדי להבהיר, הרגשתי קצת רע ללכלך על עיר ועונה שלמה
'אבל בעצם הן בעצמן מלוכלכות!' נופפתי בארטיק המטפטף וגחכתי.
היה לי הרגל מגונה לדבר אל עצמי בקול, הרגל שהלך והתעצם עם בא החופש, כשהיה לי יותר זמן איכות עם עצמי.
'טוב' מלמלתי 'זה לא כאילו שכולם לא עושים את זה? מה ההבדל בין לומר את מה שאתה חושב במוח או בקול?'
הבטתי בעיר, השמש החלה לרדת, מבזיקה קרניים רותחות שנשברו על חלונות זכוכית
'בידיוק!'
נאנחתי.
היה חם בגג כמו שהיה חם בכל מקום אחר 'למה עליתי לעזזאל?' שאלתי והבטתי בדוד שמש שמן במבט מאשים.
נאנחתי שוב, סיימתי את הארטיק והבטתי בשקיעה מתחילה להיווצר, היא לא הרשימה אותי, לא משנה כמה וורוד בוהק היא פיזרה בשמים: 'לכי שמש! לכי תסתלקי! יה רעה!'
הרגשתי סיפוק, השמש באמת הלכה ונעלמה מהר יותר ויותר מעבר לאופק.
זרקתי את המקל של הארטיק על הריצפה ובחיוך ירדתי למטה: 'אני נכנס למקלחת!' הכרזתי לחדר המדרגות ולמעלית


תגובות (9)

אהבתי את ההאנשה.
לא מסכים לגבי פואנטה: אני רואה בהשלכת מקל הארטיק אמירה הן פסיכואנליטית והן אקזיסטנציאליסטית נוקבת. (ולגמרי יש לי בראש טיעונים כדי לגבות את המילים הארוכות האלה, ואין סיכוי שזרקתי אותן באקראי)

30/07/2017 13:01

    חח תודה. אבל יאללה בא תגבה, זה נשמע מעניין… (אם יש לך סבלנות, כמובן)

    30/07/2017 13:03

למען האמת המילים באמת אקראיות. אני לא יודע חצי דבר על אקזיסטנציאליזם ואפילו פחות על פסיכואנליטיקה. אבל היי, זה יהיה תרגיל נחמד (פותח ויקיפדיה).
***סליחה מראש על כל הכתוב להלן***

לפי המודל הפסיכוסקסואלי של פרויד, מציצת הארטיק לאורך הסיפור מעידה בבירור שהדובר מקובע בשלב האוראלי. דהיינו, האנרגיות המיניות של הדובר מרוכזות סביב הפה, כאשר העיקרון המנחה אותו הוא חיפוש אחר הנאה והמנעות מכאב. ההמנעות מכאב היא שמביאה את הדובר לגג, כי כאמור בסיפור, לא היה חשמל והמזגן לא עבד, היה חם, והדובר רצה לברוח מזה.
בשלב זה, חשוב להבין שבעצם אין מזגן, אין גג, אין עיר, הדודים הם בכלל מטאפורה, והשחקנים המשמעותיים היחידים בסיפור הם החום (הכאב) והארטיק. ע"י הדיאלוג בין הכאב ובין הארטיק, כפי שמבוטא בהערותיו של הדובר ובשיחתו עם העצמים הדוממים, נוכל להסיר את הוילון מעל נפשו, ולחשוף את הכוחות המנוגדים הפועלים בה וגורמים ליצירת קונפליקט. וחשוב מכל, נבין ממה הדובר בורח.
מנגנוני ההגנה המגנים על הדובר מפני הכאב הם ההכחשה וההשלכה. נתחיל מההשלכה, כי היא אולי ברורה יותר. העיר 'מכוערת', הקיץ 'מלוכלך' ודוד השמש 'שמן'. את הרגשות השליליים שהדובר מרגיש הוא מורח כמו צבעי פסטל על כל חפץ דומם שנקרה בדרכו – מלכלך אותם, או, אם נדבר בשפה ציורית, מטפטף עליהם טיפות ארטיק. ארטיק אדום כמו הכאב שלו. הכאב, שנכון לעכשיו נובע מחום, אבל עוד מעט נבין שהוא נובע מסיבות הרבה יותר עמוקות…
ההכחשה מוסגרת בגיחוכים. באופן מעניין למדיי, בזמן שהדובר משמיץ את הכול, ניכר שהוא במצב רוח מרומם. הוא מגחך בזמן שהוא מטפטף ארטיק (=משמיץ את הקיץ). הגיחוך הוא פליטה פרויידיאנית – מעשה כשל בלתי נשלט המעיד על צפונות הלב האמיתיות. גיחוך, אם כן, אינו אלא התפרצות קיטור סתמית, מבעד למעטה של עליצות, המעידה על עצבנות גדלה והולכת המתבשלת ברמות הנמוכות של הנפש. תת המודע של הדובר רוחש דברים שצריכים להיאמר ולא נאמרים.
הארטיק הינו המשלים הדואלי של מנגנון ההכחשה. אם נראה את ההכחשה כשני זרמים השזורים זה בזה, אזי מצב הרוח המרומם והגיחוך הינם זרם אחד, ואילו הזרם השני הינו הארטיק. הארטיק – ההנאה הקרה, הנמצצת בצבע אדום ביום קיץ חם, מסמלת יותר מכל את הקיבוע האוראלי, את חוסר היכולת לעמוד מול כאב, ואת השעבוד הפטאלי אל ההנאה.
שני קטבים מנוגדים אם כן מפעילים את נפשו של הדובר – הכאב מול ההנאה, החום והאבק אל מול הארטיק. אז איך זה מסביר את השלכת המקל?
לצורך כך, נעביר את הסיפור דרך עדשה אקזיסטנציאליסטית, באמצעות האבסורד של קאמי. המיתוס של סיזיפוס מתאר את סיזיפוס שמגלגל סלע אל ראש הר, רק כדי שהסלע יתגלגל חזרה למטה. באופן דומה, כשהדובר היה קטן, הוא היה נוהג לבנות מגדלים מקוביות, ואבא שלו היה מפרק אותם עם מקל. כל פעם שהילד בנה מגדלים, האבא היה לוקח מקל ומפרק. הדבר הביא לקריסה של הסופר אגו ולנסיגה אל תוך הסתמי, שהתבטאה במציצת סוכריות מציצה, רגליים של רובוטים, תקעים חשמליים ובעיקר נחשי גומי.
הכאב, אם כן, הוא האב המפרק. ההנאה היא הסחת הדעת – הסוכריות, הארטיק. הדובר כלוא בגהנום קטן של חום. הוא יודע שכל דבר טוב (חורף) יסתיים בדבר רע שמפרק אותו (קיץ), על כן הוא מעדיף להשמיץ את הכל ולשקוע בהנאות (ארטיק).
השלכת מקל ארטיק, אם כן, מסמלת נקיטת עמדה – מעבר מאורליות פסיבית לאוראליות הירואית – מסמלת את לקיחת אחריות על החיים, והשלכת העבר הצידה, לקראת צעידה קדימה אל עבר מקלחת שתטהר אותו הן נפשית והן סימבולית ממשקולות העבר ותייצר אדם חדש שלא אוכל יותר ארטיקים בטעם דובדבן ועובר רשמית לאננס, כי כל המגניבים אוכלים אננס.

30/07/2017 17:13

    המ המ המ (כחכוח)
    הכתוב להלן מרשים להחריד, נקרת תאוריה מלאה, מפורטת, עמוקת רבדים הנסמכת על הגדרות פסיכולוגיות וכו וכו וגו (אין על וויקפדיה!!! הצדעה ונקישת עקבים) ובכל זאת עלי להצביע (במלוא הנימוס המנומס) על שלושה כשלים חמורים לאין קץ:
    א. הטלת האשמה של צורת ההסתכלות הסזיפית על העולם על: (ציטוט) "כל פעם שהילד היה בונה מגדלים האבא היה לוקח מקל ומפרק" – כלומר, הטלת האשמה על האב היא מופרכת, דהיינו נטולת בסיס.
    איפה נרמז למעורבות דמות אב מתעללת?
    ב. כמו כן הקביעה כי המספר היה מוצץ חפצים כמו רגלי רובוטים ובעיקר נחשי גומי פוגענית ומעליבה (מי אוהב נחשי גומי???)
    ג. הבהרה: המספר אינו היפסטר, מה אננס?!

    30/07/2017 18:41

    אממ… נתייחס אליהן בסדר הפוך:
    ג. המספר בהחלט עדיין לא מודע לכך שעבר טרנספורמציה פסיכופיזית אם הוא חושב שאננס זה רק להיפסטרים.
    ב. נחשי גומי הם כמו לכלוך קרוש וצבוע בצבעי מאכל – אין לי כל דבר להגיד להגנת נחשי גומי. הם איכסה! אבל ברור שאין מי שיוכל להפריז בשבחי רגלי רובוטים. אין בעולם דברים רבים נעלים יותר מרגלי רובוטים.
    א. "איפה נרמז למעורבות דמות אב מתעללת?" – הו, שלום, אני רואה שאתה חדש לפסיכואנליזה.

    30/07/2017 19:07

    (כי בפסיכואנליזה אפשר להגיד הכל, אבל שני דברים בטוחים:
    1. תמיד זה אשמת טראומת ילדות
    2. תמיד ההורים אשמים)

    30/07/2017 19:13

אני חושבת שלכ״ל עלה פה על נקודה, או שתיים, או שש עשרה (אם לדייק).

30/07/2017 18:01

הרי לך, נתונה בזאת- הצדעה ונקישת עקבים נטולת סיגיים (אתה טווווווב!)

30/07/2017 19:46
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך