שדה האימונים.

לחתיכת שדה אימונים, הוכנסתי.
אם לא בכוח הרצון אז בכוח. עד שיתגלה הרצון, גם במחיר של הדחקתו לרגע.
משוריינת או לא, זה לא משנה, המציאות דחפה אותי לשדה. אימונים מפרכים. הפסקות מועטות. נשימות. קצרות. קצרות.
הם רצו שאתחשל. הבריות.
ניסו עליי ניסויים משונים.
כיוונו לעברי להבים משוננים. את להבי הפרידה. להבי האבידה.
מעשה באבידת בת מלך.
ועדיין נותרו עוד 70 שנה.
חציתי עמקי ייאוש, שהיתי במדברות הבדידות. ולא היה שם אדם מלבד חול מלחש.
ואני חוללתי. באלפי מרגמות.
ניסו לראות. מה עתה יעשו ידיי.
אם יחבקו, אם יהרסו.
אם ילטפו, אם ישלחו בי אצבע מאשימה.
מה נותר בי שכלום לא נותר מסביב.
האם קיומי מוצדק גם בלי כל המסביב.
בלי עבודה, עם חצי נשמה.
חצי בית ולב שבור ונסדק.
בלי פסגות, בלי המרחב.
מרחב לנשום בו.
ניסו לראות כיצד אגיב כשארגיש חנוקה.
על אלפי כינורות הם ניגנו בעבורי. רק שקולי לא יישמע.
הם רצו לראות מה אעשה כשאשאר בגפי.
מה נותר לעשות שכבר לא נותר דבר לאחוז בו.
האם סוף סוף היא תלמד. הילדה הזאת. תלמד לחיות כשאין דבר.
בנוסף גם למדתי שיעור חשוב בקירבה.
למדתי שאני מפחדת ממנה.
למדתי לחיות עם הפחד. עד שהוא יעזוב את עמדתו מיוזמתו ויהפוך לי לחבר.
כי הוא סיפר לי בכל השנים האלה, מה חשוב לי ביותר, מה רצונותיי הכמוסים, ממה אני כל כך חוששת, את מה אני לא רוצה להפסיד.
הוא גילה לי את מה אני רוצה להרוויח בצורה של מה אני פוחדת לאבד.
והייתי לי לגב.
ועדיין.
אני לומדת כיצד להיות לעצמי גב. גם שכולם נגדי. גם כשדעותיהם שונות.
ואני יודעת שזוהי לא שליחותם של הבריות.
אין לי מושג מדוע נשלחתי ולמה כל כך כואב.
אבל אני עוברת בדרך.
וזה מה שכרגע משנה.