לאין הולכת אמי?

לאין אמי הולכת ?

אמי אישה יפה וצעירה. אין הבדלי גילים גדולים בינינו. אני בת שבע-עשרה והיא בת שלושים ושלוש. למרות זאת היא מסורתית הדבקה למנהגי האבות. הנוקשים והבלתי מתפשרים. מהקפידה על צניעות ועל כיבוד המסורת הנוקשה שהועברה מהאבות במשך מאות שנים. היא משלה בי ביד של ברזל. אסרה עלי לצאת לבדי, לפגוש חברים וחברות או לטייל בחוץ. סגרה אותי בבית וראתה בכל יציאה שלי החוצה כפשע הראוי לעונש. אסרה עלי ללבוש את כל המלבושים המודרניים שהצעירות בגילי לבשו. שמלותיי היו ארוכות ומגושמות, בצבעים קהים כמו שחור, חום וכחול. אסור היה לי לנעול נעלי-עקב. כמובן שלא להתאפר. גם לא לשוחח בטלפון עם חברותי. היא עצמה היתה כבולה באותם כבלים. התנזרה מכל מנעמי החיים. הסתגרה בבית ולא יוצאה ממנו אלא לעיתים רחוקות וזאת רק למטרות מוגדרות מראש, כמו ביקור אצל הוריה או אחיה. לא היו לנו חברים ולא מבקרים, ולכן היינו רוב הזמן בבית לבדנו.

אבי נפטר לפני שנתיים כשהיה עדיין צעיר ובשיא פריחתו. מותו של אבא לא הקל את האיסורים החמורים שאימא כפתה עלי. ההפך הוא הנכון. האיסורים וההגבלות רק גברו. חיינו כשתי נזירות קדושות ואנו בשיא הפריחה. אימא לבשה רק את בגדי האבל השחורים והקפידה לבקר את קברו של אבא בכל יום ששי. היא אהבה את אבי אהבה עזה. הוא היה הגבר הראשון והאחרון בחייה. אני חשבתי שאסור היה לה לדבוק בעבר ולהתמיד באבל הכבד וזאת למרות אהבתה העזה לאבי. אסור היה לה לקבור את עצמה עמוק בקבר והיא עדיין צעירה ותוססת. כמובן שזה היה עוול לקבור גם אותי יחד עמה. לא היתה לה הזכות לכך. זה היה פשע לשלול את זכותי לחיות חיים רגילים כמו יתר הבנות. אימא ראתה בכל הצעת נישואין שהוצעו לה או לי כעלבון צורב. לא חשבה שזה מקובל. היא דחתה את כל ההצעות בנושא זה.

לא גרנו בסביבה דתית ונוקשה. גרנו בסביבה רגילה, כמעט ולא היו לנו שכנים דתיים. הבנות היו מאופרות ולבושות במלבושים המודרניים ביותר. הן היו חופשיות, הסתובבו עם חברים וחברות, ביקרו במסיבות ונשארו מחוץ לבתיהן עד לשעות הקטנות של הלילה ואיש לא ראה בזאת סטייה מהנורמה או התנהגות בלתי הולמת. זה היה מקובל על כל הסביבה.
ההתנהגות של אמי קוממה אותי. לא יכולתי לסבול את הכבלים בהם כבלה אותי. החלטתי להתמרד. כיצד עשיתי זאת אתם שואלים?
רימיתי את אימי!!
שיקרתי לה לאורך כל הדרך!!
בגדתי באימון שנתנה בי
הסתובבתי ברחובות
ביקרתי בהצגות יומיות
ישבתי בבתי קפה עם חברות וחברים
עשיתי את כל מה שאימה אסרה עלי.
בכל הזמן הזה אימא היתה בטוחה שאני נמצאת בבית-הספר ולומדת כמו ילדה טובה, הייתי בורחת מהשעורים יחד עם חברים וחברות ומסתובבת איתם ברחובות. היינו יוצאים לשיט על מימי הנילוס, יושבים בבתי-קפה, מבקרים בהצגות היומיות שהקרינו בבתי-הקולנוע. לא תמיד נהניתי מהבריחות האלה! עשיתי זאת בעיקר כדי לנקום באימי והצלחתי בכך. היינו עוזבים את בית הספר לפני גמר הלימודים, עולים על האוטובוסים שהחזירו אותנו הביתה. אמי לא ידעה. היא לא חלמה שאני מסוגלת לעולל לה את הבושה שעוללתי!!

ובעיקר היא לא ידעה שאני מאוהבת בבחור שאינה מכירה ונפגשת עמו כמעט מדי יום ביומו. כשדברתי עמו בטלפון בצרפתית, שיחות ארוכות שהתישו את כוחותיה, לא ידעה שאני מדברת עם אהובי. נהגה לגעור בי ולדרוש להפסיק את השיחה. יותר מכל התרעמה שאני מדברת בצרפתית: "מדוע את אף פעם לא מדברת בערבית. האם אביך או אמך באו מצרפת?". הייתי עונה כנעלבת: "בבית-הספר לומדים ומדברים צרפתית ואמרו לנו כי כדי לשלוט טוב בשפה עלינו לדבר בינינו רק צרפתית". והיתה עונה: "טוב, אני לא מבינה בעניינים האלה, סיימי את השיחה מהר!! עליך להכין שעורים ולשכב לישון".

פעם השיחה עם אהובי התארכה. אימא היתה חסרת סבלנות והאיצה בי לסיים אותה מהר: "די כבר, את מדברת כבר שעתיים, מי את חושבת שישלם את חשבון הטלפון המנופח?" הגבתי: "זו שיחה בענייני המבחן של מחר, זה מאוד חשוב!!". התנפלה עלי בכעס וחטפה את השפופרת מידי: "אני רוצה לשמע עם מי את מדברת". היה מוסכם ביני לבין אהובי שאם אימא עונה על השיחה, הוא ימסור את השפופרת לאחותי וכך אימא תחשוב שדברתי על חברה שלי. אמרתי לאימא: "קחי את השפופרת ודברי עם חברתי". היא לקחה את השפופרת, שמעה את קולה של אחותו של אהבי ונרגעה.

פעם צלצלתי הביתה בשעה אחת-עשרה בבוקר. המשרת הרים את השפופרת ואמר שאימא יצאה מהבית. התפלאתי מאוד כיוון שאימא לא נהגה לצאת מהבית, וכשיצאה היתה מודיעה לי מראש לאין היא יוצאת. חזרתי הביתה והמתנתי שאימא תספר לי הכאן היתה בבקר, אך היא לא דיברה על הנושא הזה בכלל.
העזתי לשאול: "האם יצאת מהבית היום?"
ענתה לי ללא היסוס: "לא יצאתי,
בטח שלא יצאתי,
הייתי כל היום בבית!"
הבטתי בה בחשדנות ואמרתי: "היום התקשרתי אליך כדי להודיע לך כי עלי להישאר בבית-הספר שעה נוספת ואת לא היית בבית". ענתה לי בקול מבולבל: , יתכן ולא שמעתי את הצלצול". הבטתי בעיניה ואמרתי: "אבל המשרת אמר שיצאת מהבית. ענתה לי במבט רוגז:
האם הגיע המצב לידי כך שתרגלי אחרי,
אינך מאמינה לדברי אמך?":
האם עלי למסור לך דין וחשבון על מה שאני עושה?
איפה הכבוד לאימא?
האם זה החינוך שאני הענקתי לך?
המשכתי להסתכל לה בעיניים ואמרתי:
אני יודעת שהיית בחוץ,
זה לא משנה לי!".
אבל למה לשקר לי?
את לימדת אותי לדבר אמת, מדוע אינך עושה זאת בעצמך?
אין לי זכות להתערב בחייך
עשי כל מה את רוצה.
אני לא רוצה לדעת .

היא נשברה וסיפרה לי שדודי, אחיה, הרגיש לא טוב והלכה לבקר אותו. שתינו ידענו שזה לא נכון,
ושתינו שתקנו.
התחלתי לחשוד באימי:
האם יש לה מאהב?
האם היא בוגדת בזיכרונו של אבי?
אם כן אז מדוע היא עדיין לובשת שחורים?
מדוע היא מקפידה לבקר את קברו של שאבי כל יום ששי?
חשדתי כי היא עושה זאת כדי להרחיק את החשדות.
כדי להיראות בפני האנשים כאלמנה צנועה השומרת אמונים לזכור של בעלה.
מי הוא המאהב?
האם הוא נשוי?
האם הוא עשיר או עני?
האם הוא מבוגר או צעיר?
הייתי בטוחה שיש לה מאהב והחלטתי לגלות עובדה זו.

התחלתי לרגל אחריה. צלצלתי כל יום הביתה. תמיד בשעה אחת-עשרה בבוקר. ותמיד לא היתה בבית.
המחשבה שיש לאימא מאהב ייסרה אותי ופגעה בכבודי ובכבוד אמי, כשהלכתי לבית-הספר, נדמה היה לי שחבריי מתלחשים מאחורי גבי.חשדתי באמי וחשדתי בכל הסובב אותי.
החלטתי לגלות בעצמי!!
החלטתי לעקוב אחריה ולראות לאין היא הולכת כל יום בשעה אחת-עשרה.

באחד הבקרים, ירדתי לרחוב עם תיק-הספרים. לא עליתי על האוטובוס של בית-הספר. המתנתי בפינה וחיכיתי לשעה אחת עשרה כדי לעקוב אחרי אימי. בעשר ורבע ראיתי את אמי יוצאת את הבית ובידה תיק. הלכתי אחריה, היא עלתה על הרכבת, עליתי אחריה וישבתי רחוק ממנה כדי שלא תבחין בי. לאחר מספר תחנות היא ירדה מהרכבת, ואני בעקבותיה. נכנסה לרחוב פריד שם נעצרה מול אחד הבתים, הביטה לצדדים, ונכנסה אליו.
דפיקות לבי דמו להר געש והלב כאילו רצה לצאת ממקומו. הייתי נסערת ונרגשת. הרגשתי לשנאה כלפי אמי. אמרתי לעצמי:
" הנה היא נכנסת למאהב שלה!!
אני חייבת לדעת מי האיש הזה!!".
נכנסתי לבנין אחריה, עליתי במדרגות ואני עוקבת אחריה. נכנסה לאחת הדירות. הדלת היתה פתוחה עליה שלט: פאקוס, בית-ספר ללמוד שפות.
לא הבנתי שום דבר!!
מה לה ולבית הספר?
את מי היא אמורה לפגוש שם!
נכנסתי אחריה. ראיתי אותה יושבת ליד אחד השולחנות, מוציאה את הספרים והמחברות וממתינה לתחילת השיעור.
אמי ראתה אותי ופנתה אלי בקול מופתע:
"מה את עושה כאן,
מדוע אינך בבית-הספר?
ממתי את עוקבת אחרי?"
הבטתי אליה בחיוך רחב ושאלתי:
"אימא! מה את לומדת?".
ענתה לי: "אני לומדת צרפתית!"
"למה לך ללמוד צרפתית?"
בת צחוק עלתה על פניה וענתה: "כדי להבין מה את מדברת בטלפון עם חברותיך".
חיבקתי אותה חזק אל לבי!!
אני אוהבת אותה!!
אני מעריצה אותה!
ובכיתי!!
אימי בקשה שאמתין עד לגמר השיעור. חזרנו הביתה מחובקות. סיפרתי לה על כל מחשבותיי ועל הספק שהטלתי בהתנהגותה. סיפרתי לה על הקשר שלי עם אהובי, על הבריחות מבית-הספר ועל הכל "אני רק דואגת לך בתי היקרה,
העולם אכזר וכל רצוני היה לגונן עליך ממנו" אמרה לי והוסיפה:
תזמיני את חברך הביתה כדי שאכיר אותו!".
חייכתי אליה חיוך רחב ושאלתי: "אם אזמין את חברי, האם תפסיקי ללמוד צרפתית?"
"את הצרפתית לא אפסיק ללמוד". ענתה לי.