סיפור לא מעניין… פרק 2

שנה עברה מאז שנטשתי את הגלישה והרכיבה, היה לי מאוד קשה לא לרכוב אבל אותה המדריכה השאירה בי הרגשה רעה, מרכיבה, מסוסים, ממדריכים. הלכתי בפעם הראשונה לקניון בלי הורי, היתי בת אחת עשרה. היתי אם בת דודתי ורצינו להספיק בחמש דקות האחרונות לקנות גלידה ממקדונלס, רצנו במדרגות הנעות ורגלי נגעה קלות במדרגה, אחרי כמה זמן התחלתי להרגיש כאב קל וביקשתי מבת דודתי לעזור, התישבתי על הספסל, הרמתי טיפה את מכנס הג'ינס שלי וראיתי שכל הגרב שלי שהייתה לבנה נהיתה אדומה ודם זולג מנקודה קטנה ברגלי, בת דודתי רצה והביאה לי מפיות מהמסעדה הקרובה, אחותה וחברה שלה באו גם הן וגם אימי שהיתה באזור. חבשנו את הרגל שלי ונסענו מהר הביתה, מאז לא הלכתי הרבה לקניון, גם ככה אני לא אוהבת קניונים. יום למחרת הגעתי לכיתה וחברתי 'הטובה ביותר' הגיבה בדיוק כמו שהיא הגיבה שסיפרתי לה שקיבלתי קוצר נשימה מאותו מקרה בחוג גלישה- היא אמרה "לא מעניין" הסתובבה משם והלכה, יש סיבה שניתקתי ממנה קשר כמאט לגמרי. אותו דבר הגיבה החברה השניה שלי. מאז הדברים השתנו לטובה, טוב חשבתי שכולם, כמה זמן אחרי היה לנו בבית הספר סוג של מסיבה, מבחינתי זו היתה ההזדמנות הטובה ביותר לספר לילד שאהבתי שאני אוהבת אותו ולהציע לו חברות. הואט הסכים ורץ לספר לכיתה, תוך שניות כולם ידעו. בסוף השנה נפרדתי ממנו, הוא אף פעם לא חיבב אותי אפילו, הינו רק ידידים מבחינתו. כשנפרדתי ממנו ראיתי אחרי זה מחייך! הוא שמח! מאותו זמן לא הצתערתי על זה אפילו קצת. חזרתי לרכוב והיום אני כבר לומדת לקפוץ, בחופש הגדול הלכתי לקורס גלישה והערבתי לי את הטראומה מים. הגעתי לבית ספר חדש והכרתי חברות חדשות שאני אוהבת אותן והן אותי, לפני בערך חודש הציעו לי חברות. אבל גם היום קורים לי הרבה דברים, הבדרויות הולכות ומתקרבות, אני מפחדת שחברה שלי בדיכאון וחברה אחרת שלי מפחדת שילדים מח'6 יאכלו אותה ובטיול השנתי ילד נשכב לה במיתה כשהיא ישנה. בקיצור, החיים לא משעממים לרגע.