סיפור עם תהחלה- קצת סוף, ובלי אמצע.

'שלושה. שלושה ימים- היית מאמין? זה מרגיש לי כמו שלוש שנים. שלוש שנים שכל שאלה אחרת חוץ מ- מי אני לעזאזל?! נראת תפלה. הרופא אמר שזה יעבור תוך כמה ימים- ושהניתוח היה אמור לרפא את המחלה, אבל לא . היא רק החמירה. החמירה- ובגדול.
החרדות ממשיכות להופיע בלי שום סיבה- הכל בגלל הרופא הזה. לא יכלו להביא דוקטור מנוסה? היו חייבים לעשות עלי את הניסיון, זה מה ששמעתי את אמא אומרת. בעצם, אני לא יודעת אם זאת אמא שלי. אני לא זוכרת כלום- שום דבר. אני רק טיפת מים זעירה באמצע מעגל של אש. הרי אומרים- אין עבר, אין עתיד. אין לי עבר. אין לי עתיד.'

הנחתי את עט הכתיבה המעוטרת שלי בקופסת העפרונות וסגרתי את היומן, מכניסה אותו למגירה ונועלת עם תליון המפתח שהיה תלוי על צווארי. ' כל בן אדם אחר שהיה עובר את זה, בעצם- לא היה עובר את זה. את חזקה אמילי. את ילדה חזקה.' דקלמתי את מה שאמי , מסתבר, שיננה לי כל יום. מצמצתי כמה פעמים, מאגדת את כל כוחותיי לא לפרוץ בבכי. לעזאזל.
"אמילי.." אמא פתחה את הדלת. "הארוחה מוכנה, ויש לך טלפון"
חייכתי אל אמא חיוך קלוש ולקחתי מידה את הטלפון.
"הלו?" שמתי על רמקול את הטלפון.
"אמילי?"
צנחתי על המיטה בכבדות. מי שזה לא יהיה- אני אסיים איתו את השיחה מהר. "מי זה?"
"לורן."
"אה……"
"אל תגידי לי שאת לא זוכרת אותי- בבקשה אמילי- אמא שלך אמרה לי שאת לא זוכרת כלום, אבל את חייבת לזכור אותי! אנחנו החברות הכי טובות!" עלבון נשמע בקולה של לורן.
נאנחתי. עוד בן אדם לרצות. "זה ממש מדגדג לי במוח, אני ממש מצטערת.." שיקרתי.
"העיקר שזה מדגדג לך" לא הבנתי אם היא נסתה להצחיק או שפשוט הוקל עליה.
"תראי לורן, אני מאוד עייפה אז-"
"בטח בטח אין בעיה אני לא אפריע לך. אני אקפוץ לביקור בחמש- הולך?"
התכוונתי לפסול אותה אבל אמא נכנסה לחדר, "זה רעיון נהדר." אמרה אל הטלפון.
"גדול! ביי אמילי" אמרה לורן ונתקה את השיחה.
"את צוטטת לי!" זעפתי על אמא "מה הקטע- אין לי פרטיות יותר?"
"את זוכרת שבעבר הייתה לך פרטיות?" קרצה אמא.
סובבתי את גבי אליה, לא אוהבת בדיחות על חשבוני. "הארוחה מתקררת" עלבון נשמע גם בקולה של אמא- דומה לעלבון של לורן.
"בסדר…" אמרתי, למרות ששום דבר לא בסדר. 'אין לי עתיד.. אין לי עתיד.. אין לי עתיד..'