סתם | פרק 1

אז פסיכו, או שעליי לכתוב פסיכולוגית, אמרה לי לכתוב מן סיפור דוקומנטרי על עצמי ועל החיים שלי, אז שיהיה. כבר התחלתי. טוב אז היא אמרה לי להתחיל מרקע אישי. מי בעד משחק היכרות קצר?
קוראים לי איימי, וכרגע, זה מה שחשוב שתדעו עליי. עוד רמז? עדיין לא גמרתי תיכון, אבל הי, לאט לאט ואני אסיים את הסיוט הזה. נכון שאני נשמעת לכם עכשיו עצבנית ועוקצנית? ושממש אבל ממש אין לי כוח לכתוב את זה? טוב אז, את האמת שיש לי חשק, פסיכו אמרה לי שאולי זה יעזור לי להבין יותר את חיי ויעזור לי להתמודד איתם, וזה לא מזיק אז.. למה לא?.
את האמת שאין לי מושג מאיפה בדיוק להתחיל, מה זאת אומרת רקע אישי?. אין לה איזה טיפ לתת לי? ככה, בלי סודות?. טוב, אם אני כבר כאן.
אז את שמי אתם יודעים, את גילי תגלו, אבל אני יהודייה שבאה מבית דתי-לאומי. ואני לא, בפירוש לא, מאמינה שיש דבר כזה אלוהים. תמיד דמיינתי אותו בתור—סלחו לי כל המאמינים, אבל זה לא אישי—ענן ענק עם מלא אבל מלא עיניים. כי תמיד אמרו לי מאז שאני קטנה שהוא בכל מקום והוא רואה הכול, המחשבה הזאת קצת הטרידה אותי, אבל אני בטוחה שזה יותר מטריד אנשים שמתקלחים. אז זה פשוט כל כך טיפשי שברור שאם תספר את זה לילדה קטנה מגיל 0, היא באמת תאמין לזה כל ימי חייה. איך יצאתי משטיפת מוח הזאת? לא זכור לי למה, אבל זה פשוט לא נשמע הגיוני. טוב אני חופרת, אעבור הלאה. אז כמובן היו המון בעיות עם ההורים שלי לגבי מי שאני, סיקור קצר על איך שיצאתי מהארון:
"אימא, אני אתיאיסטית" המילים יצאו לי מהפה, עיניה של אימא מתרחבות מתדהמה "את מה?! מה זה אמור להביע?!" אלפי התנשפויות ואז היא שוב פותחת את הפה "מאיפה זה בא לך? השם ישמור!!!"
וסיום הסיקור, נחזור לסיפור. אז כן, ההורים שלי לא קיבלו את זה טוב במיוחד. אבל אין מה לעשות. מה עוד אתם צריכים לדעת עליי בתור רקע?, את האמת שמה שעד עכשיו סיפרתי זה רקע די עבה, אבל בהמשך הסיפור של החיים שלי אתם תגלו עוד כמה וכמה דברים עליי. יש המון אקשן, אהבה, אכזבה, בגידה ואם אפשר להגיד גם קצת קסם. אני לא יודעת כמה פרקים זה ייקח, אולי אפילו אפרוש באמצע כי אני ארגיש שאולי זה לא יעזור לי, אבל כרגע? די נחמד לי. ממש נחמד לי. הכי נחמד שבעולם.
טוב עכשיו הייתה לי עצירה די ארוכה מהכתיבה, כי אני לא ממש יודעת מה עוד להוסיף, יש לי המון מה להוסיף, מלא סיפורים קטנים לכל אורך השנים. אני הכי רוצה להתחיל מהילדות שלי, ילדות… דבר ראשון שעולה לי מהמילה הזאת זה בעיקר המילים "תמימות", "גן ילדים". כל מה שקשור בעצם למילה ילד. כשנולדתי, לא דיברתי עד גיל שנתיים, שזה לא רגיל כי רוב התינוקות כמובן מתחילים לדבר מגיל שנה או פחות, אבל פשוט, התעכבתי קצת, אפשר לומר שלקחתי את הזמן.
הדבר הכי בולט שאני זוכרת בילדותי זה את הלול שהיה לנו ליד הבית, לול תרנגולות שסבא רבא שלי בנה. אני זוכרת שהייתי הולכת עם סבתא שלי לתרנגולות והייתי זורקת להם גרגרי פופקורן והן היו מנקרות והולכות מצד לצד בהתלהבות, אהבתי אותן אבל גם פחדתי מהן מסיבה לא ברורה. ויום אחד, ככה אימא שלי מספרת, חזרתי הביתה אחרי בילוי בחוץ ואמרתי לה בקול "אימא, ראיתי איך מכינים תרנגולת", אימא לא הבינה כמובן, ושאלה אותי שוב לגבי מה שראיתי וחזרתי על אותו משפט, ואז נפל לה האסימון. ראיתי איך סבתא שוחטת תרנגולת, אימא הייתה מזועזעת שראיתי את זה בגיל צעיר, אבל למזלי אני לא זוכרת כלום מאותו יום. אבל זה אירוני, כי היום אני טבעונית יותר מחודש, ועוד לפני זה הייתי צמחונית 3 שנים ארוכות.
אבל הדבר הכי… הכי מזעזע שקרה לי בילדות, זה שהגעתי לגיל 6, כל יום שישי הלכתי לבית הכנסת שבשכונה שלנו, עם שמלה לבנה חגיגית לכבוד שבת וזר פרחים על הראש. וראיתי איש גבוה, צנום, עם שיער ארוך ושחור שקשר בגומייה על העורף, עיניים שחורות עמוקות מעט, גבות עבות, וזיפים. אני זוכרת במדויק מה הוא אמר לי אחרי המעשה שלו, מילים ארורות.. "אני אקנה לך מצלמה, אם תבטיחי שלא תספרי לאף אחד, זה הסוד שלנו"
ומאז אותו יום, לא ראיתי אותו שוב.
רק בכיתה ו', הבנתי בעצם מה הוא עשה לי, הוא לקח ממני את הילדות, השאיר לי חור גדול ושחור בראש, לפעמים יש לי פלאשבקים, ואני שונאת אותו, שונאת אותו כל כך. ילדה קטנה, בשמלה לבנה, שיער ארוך, שחור, פרוע. אבל תמימות אינסופית… והוא גזל אותה ממני, לקח אותה בגלל הנאתו במעשה. אני שונאת אותו, אותו ואת כל האנסים הפדופילים. הורסים את עולם המתיקות של ילדים, לוקחים מהם ומשאירים בתמורה טראומה קשה, וחלקם עוד לא מקבלים את מה שמגיע להם. הם צריכים להירקב בכלא… למות לאט לאט.