סתם | פרק 3
הזמנתי לבית את אחד הידידים הטובים שלי, והוא.. טוב.. הוא נגע בי כל הזמן, כל הזמן חיבק אותי אפילו כשלא ממש צריך, או לחץ לי את היד ולא הבנתי ממש מה עובר עליו, וההורים שלי די התעצבנו שבחור כזה בא ונוגע ככה בבת שלהם, אז הם ביקשו ממנו יפה לעזוב את הבית, והושיבו אותי בסלון, ואני לא אשכח לעולם את מה שאבא הטיח בי.
"3 חוקים בבית זה מעכשיו:
1. את לא מסתובבת עם בנים חילוניים.
2. את רוצה חבר? תביאי דתי.
3. אם יש לך בעיה אם אחד מהחוקים, את יכולה לעזוב את הבית"
ואת האמת? בלהט הרגע הייתי מוכנה לעזוב את הבית, נמאס לי מהדתיות הקיצוניות שלו, ומה לעזאזל? לא להסתובב יותר עם חילוניים?!, היחידים שבאמת מבינים את הדעה שלי לגבי כל הדבר הזה?!, אין מצב.
עליתי למעלה לקומה השנייה והתחלתי לארוז דברים, יודעת בדיוק לאן אני הולכת, לחבר הכי טוב שלי, כי אני בטוחה איתו. אבל אז אבא עשה לי תרגיל "לאן את חושבת שאת הולכת עם כל הדברים שלנו?" הוא שאל, ואני מצמצתי אליו בבלבול "מה?" שאלתי לבסוף, והוא התחיל להסביר לי "התיק שאת אוחזת בידך, מי קנה לך אותו? אימא. האייפון שביד שלך? אני. והבגדים שעלייך? שוב, מאימא. זאת אומרת, שום דבר מהדברים שארזת הם לא שלך באופן אישי, אלא שלנו, ולמעשה אם את מתכוונת לעזוב את הבית, את לוקחת מהבית שלנו דברים ששייכים לנו, מאיפה לך כסף לאוכל? לבגדים? לאייפון?"
עליי לציין, עמדתי סמוקה ונבוכה, לא ידעתי איך להגיב אז פשוט שתקתי. וכמובן שלא עזבתי לבסוף את הבית, אני הייתי די טיפשה ותמימה אם חשבתי שאוכל להסתדר ככה. אבל זה לא ייאש אותי, אחרי השיחה הזאת דיברתי ארוכות עם החבר הכי טוב שלי– שאני חושבת שהגיע הזמן שאגיד את שמו, או לפחות כינויו, קוראים לו גריזל, זה לא השם האמיתי שלו כמובן, זה שם חיבה שנתתי לו בגלל שמו השלישי, דוב.– ובקיצור, או באירוך, אני תכננתי שבאמצע הלילה אני תופסת מונית ובורחת מהבית, לגור אצלו באופן זמני.
הבריחה כמעט והייתה מצליחה, אם שוטרים לא היו מגיעים ב12 בלילה. הם רצו לקחת ולדבר איתי ביחידות בגלל דבר מה שכתבתי בפייסבוק, טוב, אני די רציתי להתאבד, אבל גריזל גרם לי לחשוב על זה שנית, ובסוף לא פגעתי בעצמי. אני רציתי להתאבד בגלל הלחצים מהדת, שנאתי את הדת, שנאתי את הכפייה הזאת. אבל מנגד פחדתי מההורים שלי, שהם יראו שאני סגורה לחלוטין לגבי ההחלטה שלי לגבי החיים האישיים שלי, והם די שלטו עליי בחוזקה.
אז ישבתי בניידת של השוטרים כשהם תיחקרו אותי, שאלו למה רציתי להתאבד, מי גרם לי לחזור בי, וראיינו אותי. אני נלחצתי מההורים שלי, שלא ידעו למה שוטרים שואלים אותי שאלות רחוק מהם, חשדו שאני מסתירה מהם משהו, שזה נכון. ופשוט… אני רציתי סיפור כיסוי מהשוטרים, שהם יכלו לחפות עליי מההורים כי אמרתי להם שאני מפחדת מאוד. אז המצאנו איזה סיפור שאחד איים עליי בפייסבוק ולכן חסמתי אותו והשוטרים רק רצו מידע על מה מדובר, וגם בגלל שהרגשתי לא בטוחה בפייסבוק, יצאתי מהמשתמש ולא הייתי בו מעל לשבוע.
לא שזה עזר, אבא הכריח אותי להיכנס לחשבון הפייסבוק שלי כדי שיראה במה מדובר. אבל אני עמדתי על שלי ואמרתי שזאת כניסה לחיי הפרטיים ויש לי זכות לא לפתוח בפניו את החשבון. ואז.. אז הסיוט התחיל…
אבא עלה למעלה לחדר, הפך את כל החדר, ובפחד גדל והולך פחדתי שהוא יגלה את התיק שארגנתי לבריחה, וכשלא יכולתי לעמוד יותר בלחץ, פתחתי את דלת הכניסה ופשוט ברחתי מהבית רק עם פיג'מה עליי.
רצתי עם כפכפים והתרחקתי כמה שאפשר מהבית, חציתי כביש בריצה בלי לבדוק אם יש בכלל מכוניות. ברחוב ממול ישבו חבורה של נערים, עישנו סיגריות ודיברו בניהם, לא ממש הקשבתי ופשוט המשכתי לרוץ, הפחד מדרבן אותי למרות שהרגליים כבר כאבו.
בטח ההורים שלי נכנסו למכונית ומחפשים אחריי בשכונה, מה יקרה אם הם יתפסו אותי? הלך עליי לגמרי. חשבתי לאן ללכת, ובדיוק כשהרמתי את העיניים ראיתי את המקלט, בניין של מד"א, היו כמה אנשים בחוץ, אוכל משם להזעיק את המשטרה והם כבר יגנו עליי.
"סליחה?" קראתי בקול חנוק מאמץ של הריצה "אתם יכולים לעזור לי?" נופפתי בזרועות שלי לכיוון האנשים, בקושי עומדת על הרגליים. היו שם שני גברים במדים לבנים ואדומים, אחד דיבר במבטא ערבי והשני היה עם כיפה על הראש, כשהם שאלו אותי מה קרה, פשוט התפרקתי מבכי וסיפרתי להם שההורים שלי רודפים אחרי ושאני צריכה להגיע במהירות לתחנת המשטרה.
"היא בסטרס רציני" אמר הגבר עם המבטא והעביר מבט מודאג לחברו, וחברו העביר מבט אליי וסקר אותי מכף רגל עד ראש "אני חושב שכוס של מים יעזרו לך". כעבור כמה דקות הגיעו 3 ניידות משטרה, ואחת מהן אספה אותי לתחנה, והייתי צריכה לחכות לעובדת סוציאלית. בינתיים שוב חקרו לגבי ההתאבדות ואמרתי להם שאין לי כל כוונה להתאבד, רק אני לא רוצה לחיות עם ההורים שלי יותר. מצטערת, אבל… קצת קשה לי לספר על הלילה הזה, הוא היה ממש מפחיד… אז אני פשוט אסכם, ההורים שלי הגיעו, דיברו עם העובדת הסוציאלית והם סיכמו יחד איתי מה אני רוצה שיהיה מעכשיו בבית. ובנוסף הביאו לי פסיכולוגית או איך שהם קוראים לזה.. "מאמנת". וזאת נקודת ההתחלה של הסיפור שלי.
וכל מה שכבתי זה רק חמישית ממה שקרה, פשוט אני לא רוצה ממש לדבר על זה, כי אני אישית עדיין לא התגברתי על מה שעברתי ולא מעכלת. למרות שעכשיו במבט לאחור אני די צוחקת על זה, האירוניה ממש מככבת כאן, רציתי לברוח, ואכן ברחתי. לא בדרך שרציתי ובצורה בכל מקרה.. אבל כן. אין דבר העומד בפני הרצון, אני מניחה.
תגובות (18)
המשך, עכשיו, במיידי.
וואו 0.0 אבא שלה דתי הדוק אה?
אני יכולה להבין למה היא מרגישה ככה… למרות שאצלנו זה יותר רופף…
תמשיכי, זה מעולה!
תמשיכי דחוף!!!!! ודרך אגב את לא שינית 3: ,חחח
תמשיכי הסיפור מדהים ברמות בלתי אפשריות!!!
מסכנה.
האבא הזה,שמע על חופש דת?!
תמשיכי! את כותבת נהדר ^^
הממ,התכוונתי לא שמע על חופש דת..
אני והטימטום..>
שלום לך, יקירתי. הרבה זמן לא התראינו.
אני מודה, התגעגעתי. באמת.
ו… טוב… לא יכולתי שלא לשים לב שמחקת את כל הסיפורים ואני רוצה להגיד לך על זה דבר אחד, אני פשוט מגחכת לי כאן בקול:
איך היה לך את האיבר מין גברי (זין, במילים אחרות, אני פשוט נגמלת מקללות והופכת אותם לשפה שלי) למחוק את הכל?
אחותי, שאפו!
הממ, אז נדבר על מה שהתחלת לכתוב לנו כאן?
שמתי לב שלא השתנת ואפילו בטיפה. הופתעתי אבל לגלות שהפכת לטבעונית, שיהיה לך עם זה בהצלחה, ילדונת :)
בקשר לחבר הטוב שהכרת, הזכרת לי את החברה הטובה שלי (וג'יזס, סוף סוף מצאתי אותה) ודיי הזכרת לי אותה עם הדרך שאת מדברת עם החבר שלך. הם באמת מיוחדים ונדירים.
עולם קטן, אבל לפני שהתחלתי לקרוא את מה שכתבת אני בדיוק חשבתי על איך אני הייתי מתנהגת אם היו לי פגישות עם פסיכולוג או פסיכולוגית למיניהם. מעניין @_@
אני יודעת שאני כותבת כאן קצת יותר מידי, ואת יודעת מה? זה לא מזיז לי.
בקשר להורים, טוב… רק בגלל ההתנהגות הזו הם זכו להיקרא "הורים", לא ככה?
כל הבולשיט שאת עוברת עכשיו, יעבור. וכן, נכון שזו קלישאה אחת הלעוסות שיש, אבל היא נכונה. (איך שהוא).
כשהסברת איך ראית את אלוקים פעם בילדותך, גרמת לי לחייך, זו ראיה ממש חמודה. אני פשוט דמיינתי אותו כמו רוח רפאים -__- (קספר וכדומה).
זה דיי מפחיד לדעת שעברת הטרדה מינית, ועוד בילדות?! דהפאק דוד?!
אפשר להגיד שזכית לעוד קוראת שתבוא ותגיב לך בדיליי, אבל זה לעונג לי להיות קוראת שלך.
לפעמים, בשביל לנחם אנשים, תמיד אומרים להם "יש אנשים שעוברים דברים יותר קשים מזה". וטוב… איך זה בדיוק משפר לי את ההרגשה, אחי?
תכלס, זה לא. אבל זה אומר שאת לא לבד עם כל העניין הזה.
אחותי, עברה דברים שגרמו לי להתערב ולשלם על זה. ועכשיו? היא סוף סוף פאקינג מתחתנת עוד מעט (ותודה לאל, עופי לי כבר מהבית אני רוצה חדר לבד!).
אני ממש אוהבת אותה, ויהיה לי שמעמם בלעדיה, אני מודה. אבל טוב… מי לא רוצה חדר לבד?!?! סטיתי מהנושא, מצטערת חחחח
בכל מקרה, לדעת איך את עוברת את כל זה יהיה משהו שאולי נלמד מזה, או שסתם נהיה סקרנים לדעת.
אה, כן, נזכרתי בעוד דבר, על הקטע הזה שדיברת על סיפורים רומנטיים וקיטשים, שמת לב שתמיד בכל סיפור כזה חייב להיות בן אדם שקוראים לו "שון"? או שזאת רק אני?! אגב, סתומים או לא, הם איך שהוא נותנים לקוראים סוג של תקווה, לא? שיהיה…
אממ… מה עוד רציתי להגיד?
אם אני ארצה להגיד עוד משהו, אני כבר אוסיף אחר כך, או לא @_@
בשביל לא להיראות טו מאץ' חופרת, כי נראה לי שכתבתי יותר מידי כאן.
אני צריכה להגיד על זה "מצטערת" מתוך נימוס, אבל לא ממש אכפת לי שכתבתי לך הרבה, אם להיות כנה חחחח
אז אממ, משכיתיישן? נתראה בפעם הבאה? ;)
היי.. אני מקווה שאת לא זוכרת אותי.. עבר בנינו ריב קטן ואני די מצטערת..
אבל אני רוצה לשכוח מזה ולהמשיך, כמו שאת מחקת את כל הסיפורים שלך.
אני אוהבת את הצורה בה את כותבת ואת הכנות שיש לך בכתיבה.
אז, בקיצור- תמשיכי.
(ותתייחסי אליי כמו אל אחת מהקוראות שלך, לא כאל מישהי שרבה אייתך פעם ^^)
טלי, איך יש לך אומץ לבוא הנה, ולכתוב לי נאום?!?! התביישי לך!!
סתם, בואי הנה יחצופה אחת ותני לי חיבוק וירטואלי!!
ולגבי הסיפור, אני כותבת מהדמיון כן? יש חלקים קטנים שהם כן אמיתיים
אבל כל השאר זה סתם חלקים שהתפרעתי בהם. בכל מקרה, טוב לשמוע ממך! יבטטה!!
ליאת, אני לא ממש זוכרת אם רבנו אי פעם, בכל מקרה- אם אני לא זוכרת סימן שסלחתי על מה שזה לא יהיה, שמחה שהצטרפת לקוראים שלי ^^
אם היא בטטה מה אני? 3:
שיהיה…
אבל יש לי אומץ נה נה בננה
אני בטטה? כבוד @_@
את דלעת!
גריזל הא? אהבתי ;)
בכל מקרה, רואים שקצת מיהרת לכתוב את הסיפור. יש מעט שגיאות כתיב\דקדוק. אבל אני יכול להבין, זה סיפור דיי כאוב ונושא בכלל לא נעים לדבר עליו. אחרי הכל אני צריך לשבח אותך על כך שיש לך את האומץ לפרסם את זה ^^
וואו, כל מה שהיא עוברת, והוריה די אנוכיים והדוקים לדת, מה אם אימיי לא רוצה?
ולפי מה שכתוב יהיו עוד משברים, ועוד תגליות ובעיות בין אימיי להוריה, טוב זה רק יסבך את הענין,
(וטלי איזה נאום, וואו..)
אז אמ..רואים שחייה של אימיי קשים ומסובכים מעל המצופה ושקשה לה, אבל היא מנסה לעבור את זה ולהתרחק ממשפחתה..
אבלאבל
משכית ימרושעת אני לא רוצה להיות דלעת >< "
הודעה:
היום אני לא אעלה עוד פרק כי היה אתמול אזכרה של סבא שלי וחזרתי מאוחר הביתה, לא הספקתי לכתוב עוד פרק והיום אני בכלל לא בבית. אז סורי אם אני מאכזבת, יהיה פרק פיצוי.
כתיבה מצוינת, כרגיל.
הודעה לשונאי דתיים:
אני דתייה גאה, ונכון שיש טיפה אנשים כמו ההורים בסיפור, אבל לא כולם כאלה אז לא לפתח סטיגמות,
כולם מסכימים שצריך להיות חופש דת אם להאמין או לא וכו' וכו'.
אני מציינת את זה כי קראתי סיפורים בסגנון דומה (לא שלך) ואנשים החלו לכתוב תגובות ממש מלוכלכות ולשנוא דתיים בגלל מה שכתוב.
אז זו רק אזהרה לא להכליל את כל הדתיים על סמך מה שכתוב כאן.
משכית תמשיכי כבר ותתביישי שמחקת את כל הסיפורים שלך!
עוד לא סיימתי לקרוא את כולם!
לילה טוב :)
משכיתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!!!!!! ~שיעולמלחיץ~
חח אז אממ… היי.
מה קורה? ואיי לא דברתי איתך בערך.. אממ תני לי לעשות חישוב באצבעות.. 1..2.. שנה שלמה!!!!! :O:O אני לא מאמינה!! חח ואוו! את לא מבינה כמה השתנה אצלי!!!
קודם כל, אני בת 18!!!!!!!! :):) חח יש!
שנית כל, אני בת 18!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חח אני לא מפסיקה להתלהב מזה! ;)
חח ומה עוד השתנה אצלי? אממ.. זהו. כן, חיים משעממים… ;)
ומה איתך??? דברי איתי!!!
אה!! וקראתי עכשיו את שלושת הפרקים שלך!
אז ככה: נדלקתי על השם של הסיפור. משום מה אני אוהבת שמות מוזרים עם משמעות נסתרת;)
אממ תאמת שלא ממש אהבתי איך שהיא תיארה את ההורים שלה.. כמו מפלצות צמאות דם.. כאילו, בואי נהיה שניה מציאותיים, כל אחד צריך את ההורים שלו. ואני מתכוונת לכל אחד. גם כאלה שיאמרו שלא וגם כאלו שיאמרו שהם לא סובלים את ההורים שלהם, הם עדיין צריכים אותם. יתהפך העולם! הורים זה משענת, זה חום ואהבה, וגם במקרים שהם לא נותנים חום/אהבה וגם במקרים שהם כופים משו שאת נגדו, הם עדיין נשארים ההורים שלך ואת עדיין אוהבת אותם.
טוב, בא לי לבכות עכשיו.. חח
אממ מה עוד? אה!! הכתיבה שלך פצצה!!! חח כבר כמעט שכחתי איך את כותבת!!!! יווו אני מצ'וגעת על זה!! ~בקולשלסידיהעצלן~ חח בחיי!! את כותבת כזה משעשע ומצחיק! :)
ושמרתי את ההודעה הכי חשובה לסוף…
אוקי משכית, תביני אותי. אני באמת אוהבת אותך ובלה בלה בלה.. אבל את הבאת את זה על עצמך.
…
…
…
למה לעזאזל מחקת את הסיפור שלך ימפגרת???\!!!! חח את יודעת איך אהבתי אותו??!!! הסיפורים שלך, של נוני ושל החולמנית או איך שלא קראו לה הם היו הסיפורים שהכי אהבתי!!! אפילו יותר משל עצמי אדיוטה!!!! היית משאירה אותם ליופי אפילו! אבל למה למחוק?? (מדברת הילדה שחיסלה את הסיפור שלה… מה?? לא אמרתי כלום! את סתם שמעת זמזום!!! ;) חח טוב אז דברניני איתי ותמשיכי…
אוהבת!!! מיכמיכ:)
ואווווו ההודעה שלי יותר ארוכה משל טלי!!!!!!!
חעחע תאכלי את זה טלי!!! :q