עוד יום בחיי……

עוד מעט אני חוזרת לבריכה אשר קוראת לי להכנס לתוכה,
ההרגשה הממכרת של המים שעוטפים אותי ברכות כמו שמיכה חמה ונעימה,
המראה של הגלים הזורמים שנוצרים עקב תזוזתי המהירה במים הצלולים,
הריח של הכלור שלו התרגלתי, מגיע לאפי ונותן לי את התחושה המוכרת של המים.
המאמן צועק בקול להכנס וכולם קופצים למים, אני לוקחת תנופה וקופצת בהתרגשות אל תוך המים הקרירים שם חברותי מחכות לי מדברות ביחד, אני רואה בזווית עייני את הפיטרייה והטיטאניק מדברים, ומאחורייהם מחוץ למים השפמנון וגמד וקרקר מתארגנים להכנס.
המאמן מתחיל להסביר "חימום רגיל" הוא מסכם את את התרגיל, אחד אחד אנחנו יוצאים בשריקות עם הבדלים של חמש שניות.
ברגע שאני מתחילה לשחות אני מרגישה כאילו אני במקום אחר, בארץ דימיונית, אני נותנת למחשבות לרוץ לי בתוך הראש ולסחוף אותי למקום אחר ואז…. בום! מהו נגע לי בחוזקה ברגל משך אותי אחורה והחזיר אותי למציאות, זה היה הפיטרייה עוקף אותי עם חיוך מטופש מרוח על פניו,והמאמן רואה זאת ולא עושה כלום רק עומד ומסתכל לא נוגע ולא עוצר.
אני מרגישה את הכעס מטפס בגופי את ההרגשה של האש מטפסת לי במעלה הגרון אני רוצה לצעוק, לצרוח ולהשתולל אך אני מרסנת את עצמי, לא נותנת לכעס לשלוט בי, שותקת וממשיכה לשחות.
סוף סוף התרגיל נגמר, "לקחת קרשים" אומר המאמן. ברגע שסיים את המילה האחרונה מתחיל הקרב על הגעה לשקים אני נלחמת בגמד וקרקר מי יתפוש את המקום הפנוי האחרון על הקיר ויוציא את הקרש שלו קודם, וכמובן שאני מנצחת בקרב.
המאמן נותן את התרגיל ואני וחברתי שוחות ביחד ומרכלות כל התרגיל, שאר האימון עובר בשיעמום וקרבות.
סוף סוף הגיע סוף האימון ואיתו הזמן למדידה, השאלות והתיקוות שלי למדידה הזאת רבות מאוד. אחד אחד אנחנו קופצים למים לפי שריקת המאמן, אני קופצת וקובעת תוצאה שאותי מאוד משמחת.
אחרי האימון אני יוצאת מהמים למלתחות להרגע ולדבר עם החברות….