עולם אכזר

אני לא מבינה איפה אני נמצאת, מה קורה פה. בעוד שבועיים אני בת תשע עשרה, אבל אני מרגישה כמו ילדה, ילדה אבודה.
החיים זה הישרדות, לא משנה כמה ננסה להתייפייף, להתקדם, בסוף זה יסתכם בלהיות או לחדול. בסוף נהיה או אנשי אמת או שקרנים גמורים.
אנחנו נתקלים בחיים ברגעים נוראיים שמותירים לנו ברירה אחת, לנהוג ברוע, אלא אם כן, אנחנו בוחרים באפשרות האפלה ביותר, והיא: למות.
אפשר לראות את זה גם באופן רוחני וגם באופן מציאותי, אבל מה שבטוח, זה גם וגם.
אנחנו כל כך אומללים…
בא לי עכשיו לעשות קדיש על כל הנשמות האבודות, על כל אלה שאיבדו את זהותם. בא לי לשמוח עבור אלה שפשוט הלכו להם מהעולם מבלי ניסיון ישיר לעשות כן.
בא לי לקפוץ מאושר ברגעים שאני חיה את האמת שלי, אבל במקביל למרר בבכי שזה גורם לאנשים להתרחק ממני.
אבל מה נעשה? ככה זה. עולם אכזר.