עטור מצחי ענן שחור

הנה זה שוב מתחיל, אותה ירידת מתח, אותה צלילה לתהומות עמוקים של בדידות סמיכה וחונקת. עוטפת מכל כיוון, לא נותנת לנשום כראוי. מתקשרים אליי ואני לא עונה, מסנן – את אחי, את אחותי, את ההורים, את הבוס שלי, את חברה שלי… אחר כך נתמודד עם ההסברים למה אני לא עונה; בדיוק הטלפון לא היה עליי, שכחתי להוריד אותו "מעל שקט", לא רואה אותך ביומן שיחות בטוח שהתקשרת אליי? תירוצים עלובים שמחליפים את הצורך הלא מוסבר בדממה. אל תדברו איתי. לא רוצה שידברו אותי, שיסתכלו עליי, שיצרו איתי קשר. רוצה שקט. הגוף פתאום שוקל 200 קילו יותר, לא מצליח להוריד את העיניים מהמחשב, לא רעב, צמא רק לקפה עם ארבע סוכר. זה ענן שחור שלא נאמר עליו שום דבר בתחזית, הכל יכול להיות טוב ויפה אבל פתאום הוא מגיע, ערפילי וחשוך, מדכא ומייאש, ממשי ומכאיב. כלוב חלוד וקר שרק נסגר יותר ויותר על הלב שלי, מאיט את קצב פעימותיו, מכביד עליו ובגללו שוקע לאט לאט יותר ויותר מטה לכיוון הקרביים. נשמע לא הגיוני ביולוגית, אך תאמינו לי אני לא משקר, אני חש את זה פיזית, ולא אכפת לי שזה רק פסיכולוגי. אני מחכה שזה יעבור, רק שיעבור כבר. אני לא חולה נפש, אני אדם רגיל, באמת. אנשים לא מכירים את הצד הזה בי, הפגיע, שלא רואה שום תקווה, ועמוק בפנים, בכנות, גם לא רוצה בה. את השד הזה הם לא מכירים אך אני מכיר אותו כבר שנים, מאז הילדות… הוא נושך והארס רץ וזורם בעורקים. מחליש, מעייף, מקמט לפח כל הישג או חוויה טובה שהייתה לי. וידוי של בחור שעוד רגע מגיע ל-23, אותן טעויות, אותן התמודדויות, אותם תסביכי אישיות… אבל בסדר, מחר יהיה טוב יותר…
אולי