פיתרון זמני

אני מתבוננת במראה ולא מזהה את הדמות שמופיעה מולי.
איפור זול מרוח מתחת לעניי ושתי שקיות גדולות המעידות על עייפות מתמשכת נמצאות מתחתיהן. בלעתי את רוקי, הלב שלי דפק במהירות רבה ונשימותיי כבדות.
איך הגעתי למצב הזה, לאן לעזאזל הכנסתי את עצמי?
עניי פזלו והתפתו לעשות צעד לעבר הארון הלבן שהיה על ידי.
"את יותר חזקה מזה" דיברתי לעצמי בתקווה להצליח להחדיר למוחי את המסר הראוי. נשכתי את שפתיי קלות, זה יותר קשה ממה שחשבתי. לפתע היד שלי הונחה על ידית פתח הארון ואחזה בו בחוזקה, כאילו יצרה מחשבות משל עצמה והפסיקה לפעול על פי פקודות המוח.
"מטומטמת" פלטתי ודמעה איימה לפרוץ בכל רגע מעניי.
הוצאתי את המנה הקבועה והנחתי בכף ידי שתי כדורים עגולים. הבטתי בהם, ומיד לאחר מכן הבטתי שוב בראי. נגעלתי מעצמי, לא האמנתי שזו אני שם במראה.
"את הורסת את עצמך לאט ובטוח" קבעתי במרירות וניגשתי למלא את הכוס הריקה שעמדה על יד הכיור. נאנחתי בעצב בעודי מחכה בחוסר סבלנות שמי הברז הקרירים יסיימו למלא אותה.
אי אפשר להפסיק, אי אפשר לפרוק את הכאב שלי בצורה אחרת.
קירבתי את הכדורים אל קצוות שפתיי בעדינות ובלעתי אותם אחד אחרי השני, במיומנות מפתיעה. חיכיתי להיכנס למציאות שלא שלי, לתחושה הנהדרת שהסם מצליח להקנות לי.
הנה, זה מתחיל.
אני מרגישה טוב, אני מרגישה מצוין.
אבל הסם, כמו כל דבר בחיים האלו. לא יכול להשפיע לנצח, גם הוא מתפוגג בסופו של דבר.
הוא לא יכול לשנות את הרע, הוא לא יכול לתקן בעיה, הוא יכול רק לפתור אותה, באופן זמני. כי לאחר מכן, המציאות האמתית שבה ותופסת את המקום חזרה.