פלסטר צבעוני על נפש כרותה

רק מילת טובה, זה מה שחיפשה ממנה, רק יחס מינימלי. היא לא ציפתה שתחרוג לגמרי ממנהגיה המקטינים ותהפוך בין רגע לאיזו אמא מושלמת. אבל היא כן חלמה שמדי פעם, כל שש שנים פלוס מינוס, תחמיא לה ותפרגן לה, לבת הקטנה שלה.
הרי ראוי לגמרי שלאור כל המלחמות עקובות הדם שהשתוללו והתעצמו בקרביה של הילדה שגדלה, שכולן, בלי יוצא מן הכלל, נבעו מיחס אטום וביטול מהותה, מגיעה לה איזו מדליה, איזה צלש או סיכת לוחם, אולי תעודת הכרה, לפחות משהו שירמז על קיומיות, שלא תעלם לחלוטין ממוחה של היוצרת הזקנה.
אבל לא, לא כל שש שים ולא כל החיים. פשוט כלום. כלום ושום דבר.
הבת מנסה ומשתדלת ללקט באלגנטיות דברי שבח שלא צפויים להגיע אליה ואילו האמא בכלל מפארת את אחיה הקטן, את הבן, הזכר, יורש העצר של משפחת האצולה הגרה בשיכון. והילד הנערץ בכלל לא בחר בשפע של החום, הוא פשוט נולד עם זין.
וככה השנים עוברות על אותה ילדה והפצעים מתרחבים, נהפכים לכיבים רקובים, שלוליות סמיכות של דיסאוטופיה.
אין רופא שהיה רואה על מטופל פצעים כאלה ולא היה נחרד מהמראות.
אבל המזל של האמא הוא שכשהיא פוצעת ומכאיבה זה לא נראה לעין, אחרת עוד הייתה עלולה בטעות להפגין חמלה.
והבת חכמה, היא יודעת שככה זה בחיים, שאמא שורטת בת ששורטת בת ששורטת בת ששורטת בן ששורט כלב ששורט דלת. ובכל זאת קשה לה להיגמל מאותן עקיצות על חינוך כושל. היא רואה בזה מעין סגירת חשבונות דלה, לא אמיתית, סתם דקירות קטנות כדי להראות עליונות. והאמת היא שהיא רוצה לצרוח ולהקיא רגעי עבר כואבים, להטיף לה על איך מתנהגת אמא אמיתית ולמה לא מגהצים לילדה את השיער. היא רוצה לזעוק "את הטענת אותי ועכשיו אני יורה"
כן, היא רוצה לירות עליה כדורי אשמה, לחורר לה את המצפון ולקוות לפגוע באיזה רגש נסתר של הכלה והבנה. לומר לה הכל בפנים כי אם לא עכשיו אז מתי? מתי באמת תוכל הילדה להוציא את החומצה שרקחו בתוכה? ועל מי? על מי תנשף את אותה תמיסה חומצתית?
אבל בתוך תוכה היא יודע שבקלות מתחנפת, כמו כלב החושף את הבטן, היא תניח את הרובים ותנמיך את להבות נפשה, כי אין בה רצון אמיתי להילחם, היא רק רוצה משהו קטן, סמלי, משהו שיחסום את הדימום הפנימי, פלסטר צבעוני על נפש כרותה.