פעם אני ההייתי הילדה הזאת שמציקים לה

פעם. פעם ההייתי ילדה תמימה, שקטה, רגישה, ואפילו פחדנית. לא הבנתי איך האנשים בעולם הזה מתנהגים. כשעליתי לכיתה א' לא היו לא חברות בכלל, גם היום אין לי. אבל כשההייתי בכיתה א' ילדים הציקו לי, ירדו עליי ואני פשוט שתקתי. וזאת הייתה טעות, אפשרתי להם לרדת עליי. וגם הרביצו לי. מכיתה א עד כיתה י סבלתי מהצקות וירידות ואפילו מבדידות אבל אני עדיין לבד. בחופש הגדול יצא לי להבין דברים, להתבגר, והבנתי שכל מי שיורד עליי אני צריכה להתחיל לדבר, לענות כי זה לא יפסק. וגם הבנתי שאסור לי לתת לאף אחד לרדת עליי. נחשפתי לכל מיני דברים שאנשים עושים, מתעללים בכלבים, בחיות בכלל, בילדים. הבנתי שאסור לשתוק להם, פשוט לענות להם ולא לפחד, וכמובן לא לבכות על כל דבר. אני ההייתי הילדה הזאת שיושבת בפינה ופוחדת שיירדו עליה, וגם אם היו יורדים עליי לא ההייתי עונה ההייתי בוכה.
אז היום הפעם הראשונה שלי ואני כיתה י'א, מישהו ניסה להציק לי ועניתי לו. הוא זרק עליי עלים בטקס, ואמרתי לו: "דיי" במבט של שנאה. ואז הוא הפסיק ואחרי כמה דקות שהוא הפסיק הוא זרק עליי עלים: "דיי כבר" אמרתי לו במבט של גאווה ושנאה. ואז הוא אמר לי: "תפסיקי לזרוק עליי עלים".
"לא זרקתי עליך עלים, ותרגיע" אמרתי לו במבט של כעס.
והוא הפסיק.
יש לי שני מסרים:
לילדים הרעים שאוהבים לפגוע ורדת על אנשים- תפסיקו אם זה כי בן אדם יכול להיפגע ממילה אחת, ואפילו לבכות ולהישבר. ואפילו יכול לרדת לו הביטחון. תפסיקו להתנהג ככה, זה רוע.
לילדים ששותקים- תפסיק לשתוק, אם לא תשתקו זה לא ייפסק, אל תתנו לאף אחד לדבר אליכם לא יפה.
יש לי הרבה צלקות ממה שאנשים אמרו לי, אני מנסה לרפות אותם, ואת הנפש שלי. גם זיכרונות רעים עליי אפילו שנאתי את עצמי, כי האנשים שפגעו בי ואמרו לי מילים זה יישאר תמיד אצלי חרוט בלב, אבל החלטתי שזה לא אמור להיות ככה, פשוט לענות, לדבר להעז לא לפחד.