פרויקט יומנים [3]
צעקות.
הראש שלי מתחיל להסתובב ומריץ מראות.
הכל חזר אליי בבום גדול. צעקות. זה כל מה ששמעתי. לא ידעתי לרגע מה הם אומרים . לא רציתי לדעת. מאז אותו יום יש לי חרדת צעקות. אני לא יכולה לסבול צעקות לידי. הם מחזירים אותי האחורה.
בזמן המלחמה אנחנו היינו במקלט, כל המבוגרים סביבנו ניסו לשדר לנו רוגע וביטחון אבל זה לא עבד. לשמוע מישהו בוכה תמיד הלחיץ אותי.
בראשי היו רק צעקות.
באותו יום הרגשתי משותקת. להיות אדם חזק כל כך לא עוזר לך אם אתה מנסה לעמוד מול החששות שלך. לפחות לא לי.
הדמעות עמדו בעיני כשראיתי אותה מתפרצת ככה עלינו, כאילו חיללנו משהו.
לשבת מהצד ורק להקשיב כששום דבר לא יכול לעזור לך זה קשה. זה פשוט גרם לי לרצות לבכות. סתם כי אין לי שום סיבה אחרת.
אני מסתכלת סביב ועוצמת עיניים, לא מאמינה לדברים שקורים באמת.
אני שומעת אותה, את הילדה ההיא, צועקת עלינו שאנחנו לא יודעות כלום ושאנחנו לא מבינות כמה זה קשה ופוגע להאשים אנשים בדברים שהם לא עשו או אמרו. היא אמרה שהיא בחיים לא בכתה כמו שהיא בכתה בשבועות האלה.
בנות ניסו להסביר לה שחלק מזה זה אשמתה, שהיא לא משתפת אותן במה שקורה לה אז הן פשוט לא יודעות…
אני יושבת ומקשיבה לכל הדיבורים ביניהן וחושבת כמה היא לא צודקת. אני יודעת יופי כמה זה פוגע שמעליבים אותך, ואותי העליבו אפילו בלי לדעת.
היא אולי הואשמה במשהו שהיא באמת (לטענתה) לא עשתה, אך מה אני? "אנשים עם מה שלי היה" העליבו אפילו בלי לדעת את שמות הבנות, פשוט צעקו בחופשיות כמה הן שונאות את זה וכמה זה מגעיל אותן ושבנות כאלה לא צריכות לבוא לבית ספר. אני הייתי יושבת בשקט בסוף הכיתה ונקרעת מבפנים, פשוטו כמשמעו, נ-ק-ר-ע-ת.
הייתי בוכה אחרי בית ספר במשך חודשים ואיש לא יכל לעזור לי. הייתי כל כך אטומה (ועדיין) ומפוחדת שהרגשתי כאילו שאם אדבר על זה כולם יתרחקו.
באותו זמן המצב שלי שב והתדרדר.
עכשיו אני יכולה להגיד בלב חצי שלם שהכל בסדר, ושנשאר לי רק להעלים עין מהדברים האלה, אבל לא, אני לא יכולה. דברים כאלה תמיד ישאירו חתך וצביטה בלב, וכל פעם שאני שומעת אותן ממשיכות לדבר על זה אני לא מספיקה לחשוב כמה מטומטמות הן, כמה חסרות רגישות וחושבות רק על עצמן. הן אפילו לא מבינות את גודל הכאב והחור שהן יוצרות אצל בנות אחרות…
צעקות.
זה חוזר אליי.
המראה המכאיב של ידיים קטנות שמכסות את האוזניים שלהם מפני ההזעקה.
הראשים הקטנים שמציצים מתחת לשמיכות.
צעקות.
ובעצם, למה חשבתי על זה פתאום?
תגובות (2)
זה כזה יפה ספיר שאת באמת לא מבינה.יש לך כתיבה נדירה ומיוחדת *~*
מדרג 5 ^&^
רק עכשיו קראתי את זה חחחח.. אין לי אינטרנט בבית, אז מדי פעם אני מחברת את הפלאפון שלי ומחפשת דברים P:
כתיבה מדהימה! עמוקה כל כך ואמיתית, לא הרבה כותבים מצליחים להעביר אמת בכתיבה שלהם, ואת עושה את זה מעולה. הכתיבה שלך זורמת, כאילו את בכלל לא חושבת על מה שאת כותבת, פשוט ככה זה יוצא, מהלב.
אני תמיד שמחה לראות סיפורים שלך (מה שמזכיר לי שיש לי כמה סיפורים שלך להשלים… אולי אני אתחיל עכשיו P:)
חבל שיש נימה עצובה בסיפור הזה, אבל אני מתארת לעצמי שזה חלק מזה.. לכולנו יש כאלה תקופות, ואני לא יכולה להיות יותר גאה ויותר קנאית שאת מצליחה לשתף בכזו פשטות דברים שאת מרגישה.
אוהבת, ותמיד פה אם את צריכה- לוסי :)