פרידה – חלק א'

אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל, אז אתחיל מהתחלה.

החיים שלי מסובכים מעל הראש כבר יותר מדי שנים.
אני חיה מתוך טראומות ופחדים, יש לי משפחה שאני אוהבת, אבל אני לא יכולה לדבר איתם על הנפש. אולי זה נכון ואולי זה לא, אבל זה מה שאני מרגישה. זה לא אומר שהם לא אוהבים אותו או שאני אותם, פשוט לא מדברים על זה.

עברתי חרם במשך 4 שנים בתיכון. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל אחרי שעברתי אותו רציתי למות עוד יותר. מי שהייתי כבר לא קיימת. גם לפני החרם עברתי דברים שלא העזתי להגיד לאף אחד. לא היה לי אומץ.
הדחקתי הכל. את כל החיים שלי לתוך קופסה והחלטתי, שביום שאעמוד על הרגליים לבד אני אפתח אותה.
הקופסה נפתחה לפני הזמן והכל התפוצץ לי בפנים בשנה שעברה, כשביקשו ממני במסגרת הלימודים לדבר על עצמי.
אז, בגיל 24/25 חשבתי, מה הסיפור שלי? מה המסר שלי לעולם? מה עברתי כבר? והוצפתי.
הרגשתי שאני על סף מוות. שאני משתגעת.

פחדתי לצאת מהמיטה, לילות שלמים שרק בכיתי, לא ידעתי את מי לשתף אז לא שיתפתי וקרסתי.