פשוט חיים

פעם נולד לו ילד. ילד שמנמן וחמוד ככל התינוקות. "איזה תינוק מקסים!" אמרו לאמא שלו.
היא הניקה אותו והניקה עד שהתינוק גדל טיפה. תחילה היה ישן הרבה ובוכה לרוב. אט אט נעשה סקרן. הוא החל לנגוס, לנשוך ולגעת בחפצים עד שיום אחד בלע בטעות מטבע.לקחו אותו לבית החולים ושם הצילו את הילד הנחנק והרגיעו את הוריו הבוכיים. הילד הוחזר הביתה והתחיל לזחול בשובבות. לאחר כמה שבועות כבר הלך על רגליו הזעירות. נפל מדי פעם, אבל עדין הצליח ללכת! הילד גדל עוד קצת ונשלח לגן. שמה היה מוקף בילדים קטנים, מעצבנים ומנוזלים, וגננות דאגניות. הילד חי את חייו כרגיל. לאחר שנים אחדות כבר קנו לו תיק, מחברות וכלי כתיבה. "ברוכה הבאה לכיתה א!". הוא היה מרוגש עד דמעות והמשפחה ליוותה אותו עד לכיתה. הוא פגש ילדים וחברים חדשים. הוא היה משחק כדורגל, רץ,נופל,נפצע,קם וממשיך. הפסקות,שעורים,ציונים,מילים,שפות,מספרים….כל כך הרבה ידע שלא היה לו מקודם!
הילד תחילה התקשה בלמודים. הוא קיבל נכשלים והתבלבל כל הזמן בין האות א' לע', אבל בסוף הוא קלט את העניין ובכיתה ה' קיבלת תעודת הצטיינות.
הוא עבר לחטיבה בהרגשה של- הנה התחלה חדשה! הוא למד, ניפגש עם חברים והלך לחוגי ספורט ושחמט. היה לו כיף. הוא נהנה. אלו היו זמנים טובים. תוך שלוש שנים הוא כבר היה בתיכון. הוא היה לחוץ ומתוח, מלא בגרויות,שעור בית ומבחנים. הוא בכה והתעצבן לפעמים, אך עם זאת חייך וצחק רוב הזמן.
בנות התחילו להיות נושא רגיש. הן החלו לעניין אותו.הוא התבייש והיה חסר ביטחון בהתחלה, אך ככל שהזמן עבר הילד הפך מילד לנער, התבגר. הוא החל לכבוש ולשבור לבבות של נערות מכל הסוגים והגוונים.
הוא סיים את התיכון בתעודה ראויה לשבח, לחץ את ידיהם של מוריו הוותיקים ויצא מהשער שניסגר מאחורי גבו. עוד פעם, דרך חדשה.
הוא התגייס לצבא והתקבל לטייס. טייס נחשב דבר מוערך ולכן הקרובים אליו היו גאים ומאושרים בשבילו. כך עברו שלוש שנים. הזמן עבר כל כך מהר. הוא הסתגל,למד להיות עצמאי וידע כעת להסתדר בכוחות עצמו. הוא הפך לגבר צעיר.
הוא הספיק לטוס להודו ולהימצא שם חודשיים רגועים,חסרי תוכן, מלאים רק בטוב וכשחזר כולם החלו ללחוץ עליו….קריירה!
הוא בחן את כל האפשרויות, בדק, הסתכל, אינטרנט, ספרים, עצות מאנשים מוכרים. לבסוף הגבר הצעיר החליט ללמוד רפואה. הוא עמל, ישב,חרש והצליח. כמו תמיד, הוא לא אכזב. הוא ניתח,חישב,קרא,ענה,דיבר,שאל. למרבה הפלא והמזל הוא היה שלם עם ההחלטה. הוא לא היה צריך לסבול או לשנות מקצוע, כפי שקרה להרבה גברים וגברות צעירים שהכיר.אצלו הכל הלך יותר בקלות מאצל השאר. הוא שמח.
הוא סיים את התואר ברפואה! הבן אדם היה גאון! אנשים קינאו והתמהמהו, אך לא היה לו אכפת. הוא האמין בעצמו.
כאשר סיים, פגש משהי, אחת נחמדה כזו. הם הכירו דרך חברים, בשנה החדשה. חיזר אחריה והיא לא השיבה תחילה, אך בסופו של דבר כבר שכרו דירה וחיו יחד כזוג יפה. הם ביססו את עצמם, הוא כרופא בבית החולים והיא כמורה בבית הספר, קרוב למקום שבו הוא למד פעם. הם התחתנו בחתונה צנועה, לא מפוארת מדי, ושכרו יחד דירה גדולה יותר. הם קנו חתול. קטן ומתוק. הוא היה בדעה שלילית בהתחלה, אך אשתו שכנע אותו ולבסוף הוא אהב את החתול יותר ממנה, חתול שלכלך בבית ועלה לה על העצבים. הם הולידו ילד ראשון ותוך שלושה שנים ילד שני. ככה עברו להם כמה שנים. הילדים שלהם בגרו, הלכו לגן,לבית ספר,קיבלו תעודת הצטיינות,כבשו ושברו לבבות, עשו טיול, הלכו לצבא, למדו רפואה,התחתנו,קנו חתול,ילדו ילדים. אין קרבנות בדרך. לילדים נולדו נכדים שיסתקרנו,נשכו,מששו,בלעו מטבעות,הלכו לגנים, לבתי ספר,לחוגים,התבלבלו בין האות א' לע',טסו לטיולים, התקבלו לטייס,לאוניברסיטאות. הוא צפה בהם,תמך ועזר עד שהם המשיכו הלאה. הוא ואשתו הזדקנו. לא ממש היה להם מה לעשות או על מה לדבר. הם פתרו תשבצים, היא תפרה,הוא קרא איזה ספר או עיתון, אולי צפה בחדשות ובשאר הזמן ישן ואשתו ניקתה את הבית. אחרי כמה שנים הזקנים נפטרו והילדים שלהם החלו להזדקן ולהישאר חסרי מעשה אחרי שמיצו את חייהם….