קטע קטן.

המורה הצנומה של כיתה ז' נעמדה מול הלוח. "עכשיו, תלמידי היקרים, אנו על השאלה ההבאה בדרך יצירתית."
כל תלמיד הביט אחד בשני בפליאה, בדרך כלל מבקשים מהם רק את התשובה הנכונה.
"שקט." אמרה המורה והחלה לכתוב על הלוח את המשפט.
"מייקל ג'קסון הפסיק לשיר כי…" הקריאה המורה. "קדימה תתחילו להשלים. אל תתבוננו בי כך, תתחילו לעבוד."
התלמידים פנו לכתוב משפטים, רוב התלמידים הגניבו מבטים לעבר המורה וכתבו הרבה פחות, לא שהיה הרבה מה לכתוב.
המורה חיכתה חמש דקות ובינתיים התבוננה בכל תלמיד, לראות כיצד מתמודד עם השאלה.
" ליזה?" שאלה בפליאה את הנערה שישבה בשורה האחרונה וחלמה.
"מה? אני סיימתי כבר." אמרה ונאנחה בצחקוק.
"אז תקריאי." פקודה זו פקודה, ליזה התרוממה מעל שולחן הלימודים וצעדה בזריזות לעבר קדמת הכיתה. "מייקל ג'קסון הפסיק לשיר מפני ש…" ליזה הפסיקה לקרוא לרגע.
היא התבוננה במורתה הצנומה והקשישה ובחבריה לכיתה, כולם לטשו בה עיניים.
"מפני שנתקע לו צב בגרון." השלימה ליזה וכל הכיתה פרצה בצחוק.
המורה התפלאה, מזמן לא שמעה תשובה כזאת. "ועכשיו מייקל, נראה כי זהו צירוף מיקרים מספיק טוב כדי שאקרא לך." מייקל ישב בקדמת הכיתה וצחק יותר מכולם, עכשיו תורו לעשות זאת. "אהה… לא יודע." אמר ודשדש צעדיו לעבר השולחן שלו. המורה נאנחה, היא ידעה שמייקל מוכשר. "טוב אז ליאנה ואז רוני ." ליאנה קראה שמייקל ג'קסון הפסיק לשיר בגלל שראה בעתיד דיי-ג'יי, זה היה די יצירתי וראו שאליאנה מתביישת בכך שלא כתבה משהו טוב יותר. רוני קראה שבגלל שהוא היה חיוור מידי ואז כולם צחקקו להם בשקט.
ליזה נהנתה מכל מה שקרה, עכשיו אהיה המשך.
"ועכשיו תכתבו כיצד להרגיז אדם עם פרח." אמרה המורה ופנתה לשבת.
"עניתי המורה!" לחש קול ממקום בלתי ברור.
"מה התשובה?" שאלה המורה וחיפשה את התלמיד שאמר זאת.
"פשוט לדלג ליד אותו האדם והניף את הפרח למעלה ולמטה ואז לזרוק אותו לפניו, אחר כך לעשות זאת שוב." זו הייתה אני.