קרמבו מעוך- פרק 7

קמתי בבוקר. הסתכלתי על הפלאפון. 20 שיחות שלא נענו מעומר ו-50 הודעות מעומר. לא הסתכלתי על ההודעות או התקשרתי בחזרה. עדיין כעסתי עליו.
התארגנתי לאט, לא ממש מיהרתי להגיע לבית הספר ולפגוש את עומר.
חולצת בית ספר אדומה, ג'ינס, כסף, פלאפון.
הלכתי לבית הספר. בדרך ראיתי את עומר.
"תגידי את נורמלית?!" הוא שאל.
התעלמתי ממנו.
"תראי, אני מצטער, אבל הייתי חייב, זה היה בשבילך!" הוא אמר אחרי כמה דקות.
"אני יודעת, אבל היית יכול לעשות את זה בצורה יותר נעימה.." עניתי לו בקול תקיף.
"אני ממש מצטער, בבקשה תסלחי לי." הוא אמר והשפיל מבט.
"בסדר, בינתיים." עניתי.
הלכנו ביחד. באיזשהו שלב הוא החזיק את ידי.
השיעורים עברו מהר הפעם. בהפסקה ישבנו ביחד על הדשא.
"שימי עלי את הראש." הוא אמר.
הנחתי את ראשי על בטנו. הרגשתי את חום גופו.
"תעצמי עיניים." הוא אמר בשקט.
עשיתי כדבריו. הקשבתי לנשימתו המרגיעה. אחרי כמה דקות הרגשתי את שפתיו על שפתי. פקחתי את עיני והזזתי את ראשי.
"עדיין?" הוא שאל בקול מאוכזב.
"מצטערת." עניתי והסתכלתי עליו.
במהלך השיעורים הבאים חשבתי על עומר. הוא אוהב אותי. אכפת לו ממני. אפשר לסמוך עליו שיגן עלי. למה אני עדיין לא מוכנה?
המחשבה הזאת הטרידה אותי במשך כל היום, גם בלילה.