נסיכה של שבת
יש חלק ב', שלא תהיו במתח... אני אשמח מאד אם תקראו! ערב טוב!

רוזה – חלק א'

נסיכה של שבת 22/04/2015 832 צפיות 6 תגובות
יש חלק ב', שלא תהיו במתח... אני אשמח מאד אם תקראו! ערב טוב!

בס"ד

הייתי הולך לבקר אותה יום יום, בשעה ארבע אחר הצהריים. גם היא גרה בקיבוץ אדניות. למעשה היא גרה במרחק חצי קילומטר מאיזור מגורי הילדים.
קראו לה רוזה, ולי קראו אביב. זה לא היה בדיוק השם אותו העניקו לי הורי עליהם השלום בברית המילה. הם דווקא נתנו לי את השם משה, ודווקא אהבתי אותו הרבה יותר מהשם אביב, שהיה כל כך רחוק מכל מה שעוד נשאר לי מהורי ומהבית החם שהיה לי פעם בפולין.
אבל טלי, המדריכה של הקבוצה שלי, רק עקמה את אפה בבוז כשאמרתי שאני אוהב יותר את שמי המקורי. "משה??? אתה נורמלי?? זה שם גלותי ומיושן. פה בארץ אנחנו בונים חיים חדשים, טריים ורעננים, ומשאירים מאחור את העבר. שמעת, אביב? זהו, זה נגמר. הבית הישן מזמן נעלם, נשאר שם באירופה השחורה. אני רוצה לראות אותך ישראלי חדש, גאה, לא מבוסס בבוץ הישן ההוא. זהו. זה נגמר!", ובאותה נשימה הוסיפה: "אל תשכח שיש שיעור ספורט בשישי בשמונה. אני רוצה לראות אותך שם כמו כולם."
לא רציתי להיות גלותי ומיושן. לא רציתי שיעקמו עלי את האף. קברתי עמוק בלב את כל הזכרונות ואת קולה של אמא שלי, רגע לפני שנפלה על הרצפה מדממת מהיריה האכזרית של השוטר הגרמני השחצן: "מוישה'לה שלי! אנא שמור על אבא ועל מירהל'ה, ולעולם אל תתבייש ביהדותך, ילד טהור שלי…כי להיות יהודי טוב זה הדבר היפה ביותר בעולם, אתה תזכור את זה, אוצר שלי?"
את הכל השארתי מאחור. גם את הדמעות. לא בכיתי מאותו רגע בו טלי עיקמה את אפה. רציתי להיות ישראלי גאה, חדש. ישראלי חדש זוקף את הגב בגאווה ומשאיר את הדמעות מאחור.
אבל עכשיו פתאום אני מרגיש משהו חם מרטיב את עיני וגולש לעבר פני המלוכלכות בעפר ובחול. זאת לא דמעה, כי אני ישראלי גאה. זה כנראה משהו אחר.
כל יום. כל יום הייתי הולך אליה. מגיש לה את התה והעוגיות. הייתי יושב לידה על השטיח, מקשיב איך היא שרה לעצמה שירים עצובים ברוסית, ומסתכל עליה כשהייתה בוהה בחלון שעה ארוכה במבט עמום.
לא דיברנו כמעט, אבל אהבתי אותה, ואני יודע שהיא אהבה אותי. לי היא הזכירה את אמא שלי. את מאמי שלי שהשארתי מאחור. ואני לא יודע, אבל אולי אני הזכרתי לה איזה ילד שהיה לה שם באוקראינה, לפני המלחמה הארורה שמחקה הכל.
היא הייתה מביטה בי בעצב. מלטפת לאט את פני הצנומות, גם את ידי, היכן שהיה אות הקלון שלי בדמות רצף של שישה מספרים חרוטים בשחור.
משום מה הרגשתי שכאן, בבית הקטן עם הווילונות הסגולים והשטיח החום, אינני צריך לחוש בושה ואשמה על שהייתי צאן לטבח היי אחי הנרדפים והמעונים. רק כאן העזתי לקפל את שרוולי החולצה, שהיו תמיד משוכים עד פרק היד, לכסות על כתמי העבר המביש והגלותי.
מידי פעם הייתה מדברת אלי בשפה האוקראינית, היא חזרה שוב ושוב על אותן המילים. עם כולם היא דיברה בעברית שוטפת, כמו צברית. רק אותי היא דיברה בשפה הזרה והמתנגנת הזו. ולמרות שלא הבנתי דבר, חשתי שהיא מנסה לבטא את אהבתה אלי. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל כנראה נכון המשפט שאהבה לא זקוקה למילים. כך הרגשתי.
עברו השנים, ועדיין הייתי הולך אליה יום ויום. באותו יום שלישי, כשעטיתי על גופי הרזה את מדי החאקי הירוקים ואת נעלי הצבא הגבוהות, רצתי אל ביתה בהתרגשות. רציתי שתראה אותי במדי החייל ותתגאה בי. דפקתי בעדינות כמו כל יום אך לא הייתה תגובה. זה היה כל כך לא אופייני. היא תמיד קראה לי להכנס פנימה, עוד לפני שסיימתי לנקוש על הדלת. מבוהל ניסיתי לדפוק חזק יותר ויותר, ואז פתחה לי נערה צעירה והחלה לדבר אלי באוקראינית.
הייתי נבוך ומבוהל והרגשתי שמשהו לא בסדר. התחלתי לגמגם, כשאני בוש ונכלם על התנהגות זו שאינה הולמת חייל ישראלי גאה. הסברתי לה שאינני מבין את שפתה. היא הקשיבה בסבלנות לגמגומי הנבוכים ואז נעצה בי מבט מרוחק ואמרה בעברית רצוצה: "גברת רוזה חולה מאד. היא אומרת היא לא רוצה לראות אף אחד".
הייתי המום. לא ידעתי מה להרגיש קודם. סערת רגשות טלטלה אותי בחוזקה ולכמה רגעים פשוט איבדתי את לשוני. הנערה עמדה והביטה בסבלנות בפני המחליפות גוונים. נשמתי עמוק ואמרתי בקול צרוד: "אבל אתמול הייתי אצלה והיא הייתה בסדר גמור. אני לא מבין. ומי את?"
"אין כאן שום דבר להבין", ענתה הנערה בקוצר רוח מסויים אך עדיין באדיבות, "אתמול הכל בסדר. היום חולה מאד. לא רואה אף אחד!".
בלעתי במאמץ אדיר משהו מלוח שניסה לפרוץ החוצה מן הגרון. כבר שמונה שנים שלא בכיתי ואיני מתכוון לתת לזה לקרות עכשיו, מול הנערה המביטה בי באדישות מזלזלת.
"תגידי לה שזה אביב. היא מכירה אותי. אני לא אדם זר", הצלחתי לגמגם לעברה כשאני מאבד את בטחוני מרגע לרגע.
"גברת רוזה אומרת לי מקודם: לא רוצה יבוא אביב. מפריע אביב, בא כל יום. היא אין כח לראות אביב. לא יבוא אביב לעולם!!"
במאמץ אחרון, כשאני בולע את העלבון והכאב הצורב ומפעיל את כל שרירי גופי כדי למנוע מן הבכי להתפרץ, שאלתי: "אני יכול בבקשה לעזור איכשהו? אני מוכן לעשות הכל. מה יש לה? היא צריכה תרופות? צריך להזמין רופא?"
"אני בת שלה, עוזר לה, מזמין רופא, קונה תרופות. אתה איש זר. לא צריך אתה פה. לך הביתה שלך ואל תחזור לעולם!"
הדלת נטרקה מול עיני ההמומות. זה היה הרגע שבו הבנתי שכנראה לעולם לא אזכה עוד לראות את האישה שכה אהבתי. האישה שהייתה לי כמו אם בכל שנות התבגרותי, האישה שליוותה אותי שנה אחרי שנה בשקט, עם קצת מילים אוקראיניות והמון אהבה. האישה שאהבה אותי ושהייתי כל עולמה.
שום דבר לא יחזור להיות כמו מקודם. לעולם. הדלת נטרקה בפני והשאירה לי רק את הזכרונות מפעם, בהם התביישתי ואותם לא רציתי לזכור. לא נותר לי עוד דבר בעולם.

המשך בחלק ב' (יש רק שני חלקים..)

כל הזכויות שמורות לנסיכה של שבת.


תגובות (6)

מעניין כל כך!! כתיבה מצויינת!!

22/04/2015 19:22

    בס"ד
    ממש תודה רבה!!!
    לילה טוב ועצמאות שמח!

    22/04/2015 20:00

אין לי מילים לתאר איך נשאבתי לסיפור הזה. אני רץ לקרוא את החלק הנוסף!

24/04/2015 00:49

    בס"ד
    וואו…תודה תודה תודהה!!! עשית אותי מאושרת!!
    יום טוב!

    24/04/2015 14:00

ואו באנצ שממש אהבתי את הסיפור הזה בפרט ואת הכתיבה הסוחפת שלך.מהממם.

01/05/2015 14:13

    בס"ד
    תודה, נשמה!! איזה כיף!! גם את כותבת מהמם!
    רק עכשיו אני רואה את התגובה!..יש איזה בעיה טכנית אצלי כנראה.. יואוו זה היה כל כך כיף לקבל את התגובה שלך עכשיו! תודה!!

    19/06/2015 02:33
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך