ריק קיומי 10

ליבי, המזכירה שלי, עצובה. באמצע יום עבודה אני רואה אותה בוכה ודומעת במשרד. לגשת אליה? אני אף פעם לא יודע מה להגיד במצבים כאלה. מישהו אמר לי פעם שאין דבר שקפה לא יכול לפתור, אז אני נכנס למשרד, עושה את עצמי כאילו לא מבחין בה, מרתיח מים ואז שואל "ליבי רוצה קפה?"
"לא, תודה." היא עונה בקול חנוק וזה מה שמאפשר לי לשאול אותה מדוע היא בוכה.
"עזוב. אתה לא תבין."
"זה קשור אלי?" אני שואל. אני יודע, שאלה אנוכית, אבל מאז השישו ושמחו שחטפתי מגרושתי, אני מוצא את עצמי בכוננות ספיגה ליד כל אישה באשר היא.
"לא."
אני עושה לעצמי קפה. אני מאלה ששותים שחור עם חלב. יש לי ספל קבוע – עשוי זכוכית ירוקה, סדוק במקצת, אבל אני לא מוצא את עצמי שותה מכוס אחרת. אני לוקח אותו איתי לעבודה וחוזר אתו הביתה. אם הוא יישבר אהיה בצרות.
"יש משהו שאני יכול לעשות? לעזור?" אני נעמד לידה עם הספל.
"לא. עזוב, אתה לא תבין. אתה…" היא מתמהמהת, חשבתי שתגיד 'אידיוט' אבל במקום היא אמרה "גבר."
"אוקי. אני אקח את זה בתור מחמאה."
"זאת לא מחמאה!" היא נושפת לעברי בעיניים רושפות. החתולה שלי עושה מבטים כאלה כשחתול רחוב נכנס לחצר שלה (שלי).
"אוקי." אני מתחיל להצטער ששאלתי ומשרטט בעיניים את נתיב הבריחה חזרה אל המכון.
"אתם עם דפוק." ליבי אומרת. "אתם חרא."
"צרות עם החבר?"
"איזה חבר תגיד לי. מי תקרא לו חבר בכלל. חת'כת זבל אורגני, זה מה שהוא. גוש חרא בתוך זפת. קקה של ציפור עם.."
"הבנתי."
"'אני לא יודע אם את מסתדרת עם התכניות שלי'"… ליבי מחקה עכשיו קול גברי עמוק. "זה מה שהוא אמר לי. אתה מבין? אנשים מתחננים! מתחננים שאני אסתכל לכיוון שלהם, והחרא הסוציופת הזה מחליט לזרוק אותי! אותי!!! למה מי הוא בכלל, הא? מי בנתה אותו? מי גידלה אותו? מי עשתה ממנו בנאדם, הא? מי אם לא אני. והוא עוד מעז לזרוק אותי. הוא לא יודע עם מי הוא פתח פה חזית, הוא עוד לא יודע."
אני, שפתחתי בעבר חזית עם גרושתי וחטפתי בחזית הזאת פיצוץ אטומי, יודע. אני ממש רוצה להימלט מהשיחה הזאת. אני רואה מתאמן שאימנתי בעבר, ועכשיו הוא מתאמן סולו, נכנס למכון. בדרך כלל אני לא מציק לאנשים אבל האיש הזה הוא קרש ההצלה שלי.
"איציק! מה אתך יא גבר?" אני שואל ויוצא אליו.
"תלך, למה שתישאר?" ליבי מהמהמת מאחוריי. "כולכם אותו הדבר. אפילו להתייצב מולנו לוויכוח אתם לא מסוגלים. גברים, עאלק."