ריק קיומי 5

"סיוון דיברה איתך?" מיטל, גרושתי, מתקשרת אלי.
"כן. הסיפור עם החבר?" אני שואל.
"כן. איזה קשקוש. לחגוג יום נישואים להורים שלו. אתה מבין? יש לה את זה ביותר משפיל?"
"מה את רוצה?"
"אתה לא מבין?" היא צוחקת לי באוזן, צחוק מריר שמוכר לי כל כך. כשמיטל נכנסת לחרדה, היא קודם כל צוחקת את הצחוק המריר שלה, ואז עוברת למתקפה. "אתה אשכרה לא מבין הא? איזה אהבל."
"אז בואי תסבירי לי."
"הכול צריך להסביר לך? היא מנסה להחזיר אותנו להיות יחד, לא הבנת?"
כשמיטל התקשרה הייתי באמצע אימון בבית. היא תקעה לי את המומנטום. הלכתי למטבח והכנתי לעצמי קפה. "סיוון חכמה." אמרתי. "היא מבינה שאנחנו זה מקרה אבוד. היא אמרה לי שהוא כתב איזה שיר, ומקדיש חלק ממנו לי ולך, אז היא רוצה שנבוא כדי שהוא ירגיש טוב."
"היא כתבה את השיר."
"מה?"
"היא כתבה את השיר!"
סתמתי את הפה. לא עניין אותי מי כתב או כתבה את השיר הזה. כשמיטל צווחת לי באוזן זה מחזיר אותי לימים לא נעימים, והשרירים שלי מתכווצים בכוח. המים רתחו ועשיתי קפה.
"אין לך מה להגיד?" שאלה.
"את צעקת עלי."
"יאללה לך תזדיין, רולה." רולה היה כינוי שהיא העניקה לי בתחילת הקשר שלנו (חברים שלי קוראים לי ככה) ומאז הכסאח בינינו זה הפך לכינוי גנאי.
"לא נראה לי ביג דיל, מיטל. לא משהו שהייתי נכנס להתקף חרדה בגללו."
"היא חכמה והיא משחקת בנו כמו מריונטות."
"שתשחק."
מיטל שתקה לרגע. לגמתי מהקפה וקרסתי לתוך הספה.
"מה אתה לובש לכבוד האירוע הזה?"
"לא חשבתי על זה."
"שמת לב כמה פעמים אתה אומר 'לא חשבתי'? לא נורא. רוצה שאני אלביש אותך?"
"אני מתלבש לבד מגיל ארבע."
"אתה מבין למה אני מתכוונת."
"מיטל…" הדלקתי סיגריה, "זה לא חתונה. כולה שיר ויום נישואים. יאללה שחררי."
למיטל יש כשרון להשתיל בי דאגות, ואחרי שניתקנו הרגשתי איך הדאגה החדשה נובטת בתוכי.