רק דמעה אחת.

בועה משלי 02/08/2014 849 צפיות תגובה אחת
:'(

יואב, אני כותב את המכתב הזה לך.
אתה יודע, הגעתי לבית ספר הזה אחרי תאונה של אחי.
בחופש לפני שבאתי לכאן, אני ואח שלי הקטן, הלכנו לטייל קצת. הוא היה בן שמונה אז, אני גדול ממנו פי שניים בדיוק.
הלכנו לחלומות זכרון, הלכנו לרמת הנדיב, הלכנו להרבה מקומות, ושיחקתי איתו, וכל כך נהנינו!
אחר כך, הוא הציע לי ללכת לפארק החדש שבנו כאן בזיכרון. הסכמתי, והתחלנו ללכת.
ממש לפני שהגענו לפארק, היה כביש אחד שהיינו צריכים לחצות. אמרתי לו להחזיק לי את היד, והתחלנו לחצות את הכביש.
זה קרה מהר.
רגע אחד הוא החזיק לי את היד, וברגע האחר הוא נפל על הכביש.
הוא היה ממש מאחורי.
ואז המשאית הגיעה.
היא פגעה בו, רק בו. יכולתי לגעת בה, היא הייתה מילימטר ממני!
אבל היא פגעה בו.
הוא פשוט שוטח על הכביש. זה היה נורא.
הנהג ברח משם. הוא אפילו לא עצר כדי להגיד סליחה, או שהוא מצטער.
כל הנהגים מסביב עצרו והתקרבו אלינו. כולם אמרו שזה נורא, שהם מצטערים, והתקשרו לאמבולנס, אבל הם ראו שכבר אין מה לעשות.
כשהאמבולנס הגיע שאלו אותי איך קוראים לי. אני זוכר במעורפל שאמרתי אסמארו אבבה, ואז הם לקחו אותי איתם.
לא בכיתי. אני לא יודע למה. הדמעות פשוט לא יצאו. רציתי, רציתי בכל הכוח, אבל לא הצלחתי.
הדבר הבא שזכרתי זה שהייתי בבית עם אבא ואמא, והם בכו בלי הפסקה.
אני לא אמשיך ואכתוב על זה, כי זה כואב לי, ולא בגלל זה התחלתי לכתוב את המכתב הזה.

כשנגמר החופש, הגעתי לבית ספר שלכם.
ילד אתיופי נמוך, בכיתה של גזענים לבנים, שהדבר היחיד שהם עושים כל היום זה לשכב עם בנות, וללכת למכון כושר. אפילו אני ידעתי יותר עברית מכם, ואני עליתי לכאן לפני חמש שנים.

אני לא חושב שזה היה כוחות.
בתחילת השנה עדיין התחלתם עם זה, בהתחלה הרגשתי כמו ילד רגיל. קיוויתי להיות ילד רגיל.
אבל אז לקחתם על עצמכם את התפקיד, להבהיר לי היטב שאני לא רגיל. שאני אתיופי קטן ומסריח.
תאמין לי, הצלחתם בתפקיד הזה טוב מאוד.
עכשיו אתה תתהה, אם כולנו עשינו את זה, למה אתה כותב רק לי את המכתב הזה?
אתה יודע בדיוק למה.
אתה התחלת עם זה.
אתה התחלת עם הפזמון החוזר והמטופש:
אסמארו המסריח,
תמיד מכוסה פיח.
אין לי מושג איך הכרת את המילה פיח. חשבתי שזה יותר מדי מידע במוח, מילים שהן לא קללות.
אתה התחלת לתת לי כאפות בעורף כשהמורה לא שם לב, ואמרת לכולם להרים את היד שלהם ולהגיד 'בזזז', כדי שהוא לא יידע מי עשה את זה.
אתה התחלת להוריד לי את המכנסיים במסדרון, כשכולם, כולל הבנות, הסתכלו.
בכל יום, דאגת שכל אחד מהילדים בכיתה יחטיף לי כאפה, וכשאחת הבנות ביקשה ממך, אז אמרת להם להחטיף חלש. תודה רבה.
זכור לי, היום הראשון שזה התחיל. זה היה בשיעור לשון.
המורה הסביר לנו משהו על פעלים, כי לא הצלחתם להבין, משהו שילדים בכיתה ו' אמורים כבר לדעת. ציירתי לעצמי במחברת וחיכיתי שהשיעור יסתיים, ואז הרגשתי טפיחה חזקה על העורף. הסתובבתי וראיתי אותך. הסתכלת עליי ולחשת, "מה אתה מסתכל עליי, יא כלב מלוכלך!".
ואז הבנתי שאתם מתחילים.
בהמשך השיעור, נתת לי עוד כאפה, והיא השמיעה קול חזק.
המורה הסתובב מהלוח וראה את כל הילדים מרימים את היד שלהם ואומרים בזזז.
אחר כך התחלתם להיות ממש על רמה ולהוריד לי את המכנסיים, לפתוח לי את השרוכים, לתת לי כאפות, לגנוב ממני מחברות, לצלם אותי בשירותים. אתה יודע שבגללך לקחתי גליל טישו לבית ספר ועשיתי בשיחים, או שהתאפקתי עד הבית? אתה יודע מה ההרגשה? מה ההשפלה הזאת?
אני גם זוכר, שפעם אחת, היית ממש נחמד אליי. זה מוזר. לרגע חשבתי שאולי אתה מתחיל להיות נחמד אליי. הייתי צריך לדעת שזה לא ייקרה בחיים.
באותו יום לא מצאתי את התיק שלי.
חיפשתי וחיפשתי. האוטובוס הגיע לתחנה. האוטובוס הלך. הזמן עבר.
בינתיים ישבתי לי על הספסל של התחנה עם הראש בין הידיים, אבל לא בכיתי.
עד עכשיו, לא בכיתי אפילו פעם אחת.
אתה בטח תוהה למה לא סיפרתי את זה להורים שלי, או למחנך שלנו.
יש לי שתי סיבות.
אחת: פחדתי. פחדתי שאם אני אספר, אז אתם תתנקמו בי, ותחטיפו לי כפליים.
שתיים: לא הצלחתי, היו כמה פעמים שלא היה אכפת לי איך תתנקמו בי, וניסיתי לספר את זה. אבל משהו עצר אותי. משהו לא נתן לי לספר. וזה היה כואב.
בערך בחמש, המחנך שלנו יצא מבית הספר ופנה לכיוון האוטו שלו, וראה אותי.
הוא נבהל, ושאל אותי למה לא הלכתי הביתה, ואמרתי לו, בקול חרישי, שגנבו לי את התיק.
הוא התחיל להתעצבן, וצרח שאם הוא ימצא את מי שעשה לי את זה הוא יפרק אותו ויעיף אותו מהבית ספר.
אחד החברים שלך, שנשאר באותו יום בריתוק ארוך, ראה אותנו, ואמר לנו, שהוא יודע איפה התיק, אבל שהוא לא עשה את זה.
הוא לקח אותנו לשירותים, ופתח תא מקולקל אחד. בתוך האסלה, היה התיק שלי, ספוג מי אסלה ומסריח.
הילד ברח משם, ואני הוצאתי את התיק.
פתחתי אותו, ולא היה שם כלום.
המחנך הציע לקחת אותי במכונית שלו לבית שלי, אבל אני אמרתי שאני לא צריך, ואני כבר אחזור ברגל. הבית שלי היה שלושת-רבעי שעה מבית ספר.
אחרי שהמורה הלך פתחתי את התא שהיה בו את הכסף.
לא היה שם כסף, אבל בתוך קופסת פלסטיק קטנה היו כמה ניירות, שתמונה של כלב שחור אוכל מתוך פח זבל, ולידו = אסמארו. בלמעלה של הניירות היה כתוב: כושי מסריח.
בתוך התא היה גם דף מנויילן שעליו היה כתוב באותיות גדולות ומקושטות:
אסמארו – כלב שחור מסריח.
ומתחת:
אסמארו המסריח,
כולו מלא בפיח.
וציור שלי עירום, וציור של כלב, שמצליפים בו.
הסתכלתי על זה המום.
עד אז, לא בכיתי אפילו פעם אחת.
ואז התחלתי.
זו הייתה רק דמעה אחת.
היא זלגה לי על הלחי, וקצותיה המלוחים נגעו בזוויות של הפה, והיא שטה לה במורד הסנטר, ונפלה על הדף.
עוד דמעות ניסו לצאת החוצה, אבל אני לא נתתי להם.
רק דמעה אחת.
אתה ממתי הזיכרון הזה?
הזיכרון הזה הוא מאתמול.
הדמעה הבודדה הזאת, היא מאתמול.
השנאה הזאת, מאתמול.
רצון ההתאבדות הזה, מאתמול.
אני עדיין לא החלטתי איך להתאבד.
איזו שיטה יותר מהירה? תלייה, או דקירה? אתה יודע?
אני לא אשאיר אחרי מכתב, את המכתב הזה אני אשאיר עמוק מתחת למיטה.
כשימצאו אותו, אני מקווה שיביאו לך אותו. לי אין אומץ.
אבל אני יודע, שכשמחר, כשיודיעו לכם שהתאבדתי, אתה תרצה למות. איזו אירוניה, אה?
אני יודע, שאתה תרגיש בדיוק את מה שאני הרגשתי, ואתה תתכווץ מכאב.
אבל אני? אני אשב למעלה בגן עדן, ואבקש קצת אש מהגיהינום לזרוק עליך.

ממני,
אסמארו אבבה.


תגובות (1)

סיפור עצוב, בסופו הייתי על סף דמעות.
הציקו לי כמה דברים:
בהתחלה היו יותר מידי ו… ו…. ו… הפחתת את זה בהמשך. אבל אז היו קצת יותר מידי ש… ש… ש…
אהבתי את התיאורים ואת הסיפור בכללי. את כותבת מדהים.

03/08/2014 00:28
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך