רק כי זה יראה מוזר אם לא

"לא מובן לי למה אני בכלל מרגישה מדוכאת. אני לא חושבת שזה באמת נקרא "דיכאון". אין לי שם לתחושה הזאת, אבל היא בפירוש לא קשורה לעצב. אני לא עצובה. אני שמחה, יופי לי, טוב לי ויש לי חברים. אני נראית לא רע וגם הציונים שלי בסדר. יש לי בית גדול עם כל מה שאני צריכה. אין שום דבר שאני באמת רוצה שאין לי.
שום דבר.
כשהפרחים פורחים – אני רואה צבעים.
כשהשמש זורחת – אני מרגישה שחם לי.
וכשמישהו מחייך אלי – אני מחייכת בחזרה. וזהו.
הדברים האלה לא גורמים לי תענוג ולא שלווה. גם אחרי שבחבר'ה מספרים איזו בדיחה מצחיקה, כשהצחוק נרגע נותר בי חלל. לכן אני מפחדת לצחוק יותר מדי, כדי לא למצוא את עצמי בתוך החלל הזה, בחור השחור הזה שנפער לי תמיד בין דבר נחמד אחד למשנהו. לעצמי אני לא מצליחה לחייך. הרי אין בכך טעם. אני קמה בבוקר, והדבר היחיד שמוציא אותי מהמיטה הוא החשש שהמורה תרשום לי חיסור אם איעדר, ושחברה שלי תנדנד לי שאספר לה מה קרה.
אבל עצובה אני לא.
באמת שלא."
– ליאת רוטנר, 'מבצע מלכה', המכתב השלישי. הדמות כותבת המכתב: (זהירות, ספוילר!) מיכל.

זה מה שאני מרגישה.
כשמישהו מספר משהו מצחיק אני צוחקת רק כי זה יראה מוזר אם לא, וכשכתוב משהו מצחיק במחשב וכולם כותבים שזה מצחיק, אני כותבת גם שצחקתי רק כי זה יראה מוזר אם לא, וכשכולם מחייכים אני מחייכת גם רק כי זה יראה מוזר אם לא.
עם כמה שאני מנסה להיות נורמלית, אני לא מצליחה. זאת לא אני.
אני מרגישה שאני מטורפת, וזה חייב להיות כך, כי אם כולם היו חושבים כמוני אז כנראה שכולם משוגעים.
אני מרגישה מוזר, כאילו אני חלולה. אבל אני לא חלולה. אני נורמלית.
'רק כי זה יראה מוזר אם לא.'