שונה

אף אחד לא מבין אותה, היא מדברת ומנסה להסביר את עצמה ,היא כאילו לא קיימת, כשהיא שומעת שאומרים שהאמת כואבת, לא מנסים לשנות ולמחות, זה לא העולם שלה, זה עולם הרסני ורע, היא לא רוצה להיות חלק ממנו, במקום בו כולם מדברים, אבל לא מקיימים, לא מקשיבים לאף אחד, כל אחד חושב שהוא צודק, ולה אומרים שהיא עדיין קטנה, שתשב בשקט ולא תפריע, אבל היא רוצה לצעוק ולהשמיע, את מה שיש לה לומר, על הכול, על העולם.

היא מתנשמת ומתנשפת, מנסה להוציא, את הזעם, אבל היא כמו בלתי נראית, וכשהיא אומרת את זה מהנהנים כאילו הם מבינים, אבל הם לא מבינים כלום, חושבים את עצמם כי הם גדולים ממנה בכמה שנים, היא רוצה לזעוק שדי, שכולנו בני אדם ולא צריך להרוג בגלל מריבה, היא רוצה להשמיע את הדעות שלה.

לנשום, היא אומרת לעצמה תוך כדי שרצה בלי לשים לב לאן, זה לא שווה את זה, תשלטי בעצמך, היא מבינה שזהו, היא יודעת שניסתה אבל כנראה שככה זה בעולם, דווקא מי שרוצה בטוב נהפך לקורבן של הרע, "אמרתי לכם", היא צועקת כשהיא רואה בעינה איך החיים שלה נגמרים בשנייה, המחשבות רצות לה בראש, היא יודעת שאחרי שתמות היא תהפוך לגיבורה, ולסיבה שעוד מישהו ימות, והיא לא רוצה בזה היא לא רוצה נקמה, אבל נמאס לה.

היא מתחבטת בינה לבין עצמה, היא שונאת את עצמה על מה שהיא הולכת לעשות, אבל היא הגיעה למסקנה שאין עוד מה לעשות, היא לקחה דף וכתבה 'אומרים שיש בחירה, זאת הבחירה שלי' וכך כלא הייתה נעלמה אל תוך האפילה, בלי קול, ובאמונה, שאולי, מתישהו, המצב ישתנה, אבל זה רק ענין של זמן עד שיחזור לקדמותו, כנראה שזה הטבע של האדם, ובמחשבה זו היא קפצה ישר לתוך המוות בלי להסס ובלי להתחרט, זאת הבחירה הנכונה (?)