שיעורי בית

במסדרון הארוך יש כמה כיתות, והמסדרון ארוך ונראה בלתי נגמר ומתעקל כמו מעורת ארנב. הכיתה שלי היא האחת לפני האחרונה, וזו הכיתה הזמנית אחרי שהקודמת נשרפה. בכיתה יש 30 תלמידים ואחד מהם זה אני- תום. השני זה דין. אנחנו בי"א עכשיו, שנה אחת לפני האחרונה, ולמען האמת, אני לא מקפיד לבוא לכל שעה. אנחנו לומדים תנ"ך, ספרות, מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה ואפילו אזרחות. האמת היא שכמעט כל שיעור משעמם… בעצם כל שיעור משעמם.

הבוקר בא כל כך מהר ואי אפשר להתעורר.
אני מנער את קורי השינה מהעיניים שלי אחרי לילה בתוך הסדינים, כאשר מסביבי יש קירות לא מוכרים. אני לא יודע למה החלטתי דווקא היום לקום ולחזור לבית הספר, אבל קמתי. לבשתי את החולצה ואת הנעליים ועזבתי את הקירות בלי לומר שלום.
המסדרון של הכיתות נראה יותר מאיים ממה שזכרתי- הוא ארוך ואינסופי ועכשיו מסתובבים בו מלא תלמידים. אני לא יודע אם אני מקובל או לא, וגם לא אכפת לי… אבל מסיבה מסויימת, כל העיניים עליי. אני נכנס לכיתה האחת לפני האחרונה ומתיישב בשורה האחת לפני האחרונה בשולחן הכי שמאלי. סוף העולם שמאלה, כתוב על הקיר, ואני מביט מבעד לחלון.
המורה מקריאה שמות והנה אני פה, זה מפתיע אפילו אותה והיא רוצה לנהל איתי שיחה אישית אחרי הכיתה.
"אתה מזלזל בלימודים, אתה לא מגיע ימים שלמים! לפעמים אתה מגיע באיחור, אתה לא משתתף בשיעורים, לא מכין שיעורי בית, לא מגיש עבודות, לא עושה מבחנים, המבחנים שאתה כן עושה גרועים, אתה מוזנח, אתה לא מתחבר עם שאר התלמידים… מה יהיה?!" המורה הביטה בי. אני באמת תלמיד לא כל כך טוב…
"סליחה."
"אתה ילד טוב. חבל שתזניח את עצמך ככה. אתה חושב שיש לך עתיד? אתה יודע לחלום?"
"אני חולים על ארנבונים וכלכלבים." חייכתי.
"אתה צריך גבולות."
"אני לא רוצה גבולות…"
"אתה צריך עזרה."
"אני לא רוצה עזרה…"
"מחר תלך ליועצת."
"אני לא רוצה…"
"זו לא תוכנית לבקשתך!"

הבוקר בא כל כך מהר ואי אפשר להתעורר. השעון המעורר מצלצל ומציק, ואני מכוון אותו לעוד חמש דקות, ואז עוברות החמש דקות והשעון ממשיך לצלצל ולהציק. עוד חמש דקות ועוד חמש דקות, החלטתי לותר על השעה הראשונה ולהגיע לשנייה. קמתי, שמתי חולצה ונעליים ואמרתי להתראות לקירות בחדר שלי.
המסדרון נראה נורא מאיים, אבל אני מתקדם בו די יפה. החדר של היועצת נמצא באמצע, אז נכנסתי והתיישבתי מולה. התביישתי.
"למה אתה מגיע רק עכשיו?" היועצת שאלה.
"לא התעוררתי…"
"זה קורה לך הרבה?"
"רק כשאני מנסה ומתאמץ לקום מוקדם… אני צריך גבולות?"
"אולי."
בחנתי את המשרד שלה וראיתי תמונה של ראש העיר, ההוא שראיתי ביום האהבה ועקבתי אחריו. "זה בעלך?" שאלתי.
"כן."
התחלתי לבכות.
היועצת לא ידעה מה לעשות, אז היא הביאה לי חתיכת טישו. ביננו, גם אני לא ידעתי מה לעשות. "נהנת מהמרסי?" מלמלתי.
"איזה מרסי?"
"השוקולדים. יום האהבה. הבונבוניירה שהוא הביא לך, ואז אמרת לו שאת אוהבת אותו. המרסי הזה. נהנת ממנו?"
היועצת השתתקה ואני נרגעתי לאט לאט, ואז החלטתי ללכת ולברוח משם. לברוח רחוק, לא לחזור. אף אחד לא יכלא אותי. אין לי חלומות.

עליתי על אוטובוס לצפון, אוטובוס ישיר, לא היה לי זמן לבזבז, רציתי ללכת ולהעלם כמה שיותר מהר.
"לאן אתה נוסע הפעם?" שאל אותי האחד מהאוטובוס. כשהסתכלתי עליו בכיתי שוב.
"בכיין. פרפר עדין." הוא חייך. "תראה את השקיעה, אבל אל תבהה."
הרמתי את מבטי וראיתי את השקיעה. הבכי שלי התחזק. "זה משעמם! תלמד אותי איך לחלום!"
"תעצום עיניים."
צייתתי והעיניים שלי נעצמו. שחור.
"תרד מהאוטובוס ותיקח אוטובוס חזרה לחור שממנו יצאת. לך לבית הספר המורבן שלך, לבית המחורבן, תעוף לשם! בפעם הראשונה בחיים שלך, אל תברח."