דידישה
עצוב לי קצת :( אז יאללה, נותרה שנה אחת לבלות בבית ספר. תאכלס, יש עוד כאלה שמבואסים כמוני? חח

שלום יב! :)

דידישה 24/06/2015 808 צפיות אין תגובות
עצוב לי קצת :( אז יאללה, נותרה שנה אחת לבלות בבית ספר. תאכלס, יש עוד כאלה שמבואסים כמוני? חח

לפני אחת עשרה שנים הייתה לה ילדה; ילדה חייכנית ותמת לב שבתאריך הזה פחות או יותר, יכלה לחוש את ההתרגשות שמתפרצת בליבה וכיצד היא מתהדקת לקראת הבאות. הילדה הזאת – בת שש הייתה אז, הרגישה גדולה ובוגרת לאחר שסיימה בכבוד את גן החובה ונהנתה בו עם חבריה. היא לא הרגישה יותר מדי צער על עזיבתה את הגן, אולי בעיקר כי עוד לא הבינה את המשמעות של המעבר מהגן לבית הספר, המעבר התהומי של גבולות גמישים ונינוחים למים עמוקים עם מסגרת קשוחה; צעד שעד שהוא לא נעשה לא ניתן לתפוש אותו ולהבין את גודל המשמעות שלו.
והילדה הזאת, אחזה בידה של אמה שעמדה לצדה ביום האחרון לגן והקשיבה לדברי הגננת ולמילות הפרידה שנאמרו. אבל האמת היא, שמה שיותר עניין אותה זה שהגננת תחדל לדבר ושתשחרר אותם לחופשי. בסוף, לאחר שנפסקו הדיבורים והדיונים והגיעה השעה ללכת הביתה, נפרדה הילדה בפעם האחרונה מהגננות, מחבריה לגן, מהעציצים הפורחים ומהצעצועים המפוזרים בגינה וכן מערימת הספרים שהאמינה שיודעת לקרוא אותם למרות שלא היה לה שמץ של מושג מה כל אות ואות מסמלת.
בדרכה הביתה היא הרגישה גאווה מסוימת, היא הרגישה גדולה.
"נו, איך את מסכמת את תקופת הגן?" התעניינה אמה בבתה המחויכת שדילגה לה בשאננות.
"היה כיף אבל אני כבר ילדה גדולה!" היא הפצירה.
החופש הגדול החל והילדה המרוגשת כבר חיכתה לסופו והתלהבה רבות לקראת ההתחלה החדשה בבית הספר.
אך למזלה (ולצער רבים), כמו תמיד, החופשה הגדולה של חודשיים הימים, חלפה לה ביעף.
היום הראשון ללימודים הגיע והילדה הקטנה תועדה שנייה לפני שיצאה מפתח הבית. אין ספק שההתרגשות הייתה בעיצומה וחולצת בית הספר עם הסמל המיוחד, הילקוט החדש, הקלמר המאובזר והיומן הפרוותי של פו הדב, רק האדירו אותה יותר.
היא הגיעה לבית הספר מבוישת במקצת ומרוגשת במידה רבה והתיישבה לה בשולחן הפינתי בסוף הכיתה. הוריה נפרדו ממנה לשלום והותירו אותה לבדה בכיתה.
סף עוצמת ההתרגשות ירד רבות לאחר הפעילות שעשתה המחנכת שלהם שבירכה אותם בברכה המוכרת והנדושה של "שלום כיתה א'" וכשהסתיים היום הראשון ללימודים, בחזרתה הביתה, לא התביישה היא להצהיר בגלוי שהיא אוהבת את הדבר הזה שנקרא בית ספר.
ככל שחלף הזמן ונוספו עוד ועוד מטלות על אותה הילדה, היא הבינה שבית ספר שונה מאוד מהגן. בבית ספר אי אפשר לשחק בזמן השיעור, חייב להכין שיעורי בית ולהקשיב למורה, חובה לסדר מערכת שעות (מונח חדש שלמדה בעקבות היותה תלמידה) וחשוב ללמוד למבחנים ולהוציא ציונים טובים, שכן מעריכים אותך על פיהם.
היא הבינה שבית הספר זה לא הדבר לו ציפתה ושעליה להתנהג בהתאם לתנאים המוצבים לה ולא בהתאם לתנאים שהיא מציבה.
בסופו של דבר, למרות עליית הקושי ברמה, היא התרגלה לדבר הזה.
היא הייתה מכינה פה ושם שיעורי בית והייתה מנסה ללמוד למבחנים ואפילו, אם תהיה גלויה, נפלטו לה לפעמים מילות נאצה על בית ספר, אך כמובן שהיא המשיכה במלאכת העבודה.
ככל שהחומר נהיה קשה יותר והחוקים נוקשים יותר, היא התחילה לתעב יותר ויותר את המפעל הזה, מערכת החינוך, והדרך בה היא פועלת. היא קיללה לא פעם מאחורי הגב את המורים שעצבנו אותה והיו למורת רוחה וגם כמו כל ילדה מתבגרת, יצא לה לריב רבות עם חברותיה לכיתה ולהשלים איתן, ולריב, ולהשלים, ולריב, ולהשלים, וחוזר חלילה…
אף על פי שלמדה רבות מבית הספר ומהמורים, היו לה את ההערות שנבעו מתסכול וייאוש של "בשביל מה צריך בית ספר? גם ככה זה לא באמת עוזר בחיים" או "אין לי כוח ללמוד, בא לי לפרוש כבר מבית ספר", אך בליבה היא ידעה שאלו רק דיבורי סרק ושעליה להמשיך בעבודה ולייחל לחופשים.
ובכל שנה, היא רק חיכתה שכבר תסתיים השנה ושיחלקו תעודות ושיגיע החופש הגדול. למעשה, הייתה לה מעין טבלת ייאוש של ספירת הימים לאחור, כך שהיא לא נהנתה באמת ממהלך הדרך, אלא רק חיכתה לסופה.
ככה זה היה בכל שנה, ולפעמים, כשהייתה שוקעת במחשבות על בית ספר, כמו על כך שיש לה עוד דרך ארוכה לבלות בו, היא הייתה מצטנפת בעצמה ושוקעת בדיכאון רגעי.
"אני שונאת את בית ספר!" הצהירה לא פעם.
גם לא פעם הייתה עושה עצמה חולה רק כדי להישאר עוד יום בבית ולהרוויח חופש, הרי למי יש כוח למוסד הארור הזה שסוחט ממך את כל הכוח?
אבל מה שכן, הילדה הזאת, גדלה.
גם השנה היא המשיכה עם הדיבורים האלה והרגישה סחוטה מתמיד.
אבל הילדה הזאת, היא כבר לא ילדה. היא כבר בת 17.
הילדה הזאת, סיימה השנה את כיתה יא', השנה שנחשבת להכי קשה מכל השנים בבית הספר (אגב, היא לא באמת קשה כמו שעושים ממנה) ופתאום, בן רגע, היא חשה צער.
היא יודעת ששנה הבאה תעזוב את המקום הזה שכל כך תיעבה כל חייה, המקום הזה שאילץ אותה לקום בשעה מוקדמת בבוקר ולהגיע שבוזה ועייפה בכל יום, המקום הזה שבסופו של דבר, למרות כל חסרונותיו, הפיקה ולמדה ממנו דברים רבים.
ואז, לרגע קט, אני נזכרת באותה הילדה הקטנה שהייתי פעם, בגן, זו שחיכתה להתחיל את בית הספר ולא תיארה לעצמה שיבוא היום שתצטרך לעזוב אותו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך