תיכוניסטית
"אז כמו שאמרתי לך, אתה מעביר פה X1000 וככה יש לך את העברת היחידות פה" הצביעה ניצן על מספרים
במחברת סגולה מעוטרת במדבקות נצנצים בצורת דבורים. הם הביטו בקארין, צור מיהר לסגור את המחברת וניצן
יצא מהביתן במהירות. אלינור נראתה מזועזעת "אני לא מאמינה צור, העברת יחידות?! מאיפה קיבינימט המאיות שלך
ממסלול מופ"ת?!" היא צרחה עליו, הוא הסמיק כ"כ שקארין נרתעה אחורה הוא נראה כמו פטר מהסרט "יומנה של אנה פרנק"
האחרון שקארין נגררה לראות, הוא פשוט ברח משם. תגובה שלא הייתה יאה לבנים מתל-אביב. "אלינור מה הסיפור שלך? הוא
מתרגל, זה כבר משהו!" אמרה קארין, "את לא תביני" אמרה בעצב "אנחנו צריכים להיות רופאים, ככה ההורים אומרים. גם אני
לא רוצה את זה אבל, זה מה שסבתא רצתה. צור לא הכיר אותה מספיק, כדי לדעת כמה שהיא חשובה לי." עיניה נצצו, קארין עמדה
שם, עילמת "אני הולכת לחפש את צור, לכי אחרי ניצן" ציוותה קארין ומבלי להביט בה יצאה אחרי צור. היא לא יודעה לאן היא הולכת,
ולא לקחה איתה את הפלאפון, וטוב שכך, הרי למי הייתה מתקשרת? לאמא שתיקח אותה מהסיוט הזה? לאבא שבשמיים? לסבתא
שבאתונה? "צור, צור! די אל תסתלבט עליי צור זה היום הראשון שלי פה" קראה קארין, משהו רץ נתקל בכתף שלה בעוצמה כה רבה
עד שנפלה על הדשא הרטוב, יופי. חשבה לעצמה, ממש נהדר זה טייץ חד שוהיחיד מאלה שהבאתי לפה. למעשה היא הביאה 4, אבל מה
אפשר לצפות מתל-אביבניקית בקיבוץ? . היא קמה, ישבנה מלוכלך מאדמה רטובה ופניה רטובות מהממטרה הקרובה דמות אפלה
התקרבה אלייה, היה לה שיער ג'ינג'י, ניצ…ניצן! קארין התחילה לרוץ לדמות ולחבק אותה. אבל אוי כמה שמסתבר היא טעתה.
הדמות הייתה בכלל צור. זה רק שיערו שהשתקף באורה של המנורה הכתומה ליד. קארין נתקה מגופו והתחילה להתנהג הכי טבעי
שיכלה "לאן רצת צור? ציפיתי שנדבר…" היא מיהרה לציין "אני אתה ניצן ואלינור, מה הקטע שלכם?" צור, שכנראה עדיין היה המום
מהחיבוק הלא צפוי חייך ואמר "אני שונא מדע מדויק, לכן בחשאי נרשמתי למגמת מוזיקה, למגמה שלך ולכיתה שלך," היא כיחך בגרונו
והמשיך "וניצן מלמדת אותי את החומר שיהיה לה במגמת פיזיקה, ציפיתי לקבל מאלינור תמיכה. ולא קיבלתי כזאת לצערי" הוא לא הביט
בה. קארין הייתה המומה, היא הביטה בצור "אני בטוחה שהיא לא כועסת, זה סתם קטע שקרה לה ו…", "טוב זה לא סתם, 'קארין'!"
הוא ביטא את שמה בגסות "מדובר בעתיד שלי, ובבקשה של סבתא שלי, שמעולם לא רציתי להכיר! מדובר פה ביותר ממה שנדמה
לאיזו…איזו…" הוא חשב לרגע "תל-אביבניקית עלובה כמוך!" קארין פערה את פיה, הדמעות עלו וחנקו בגרון, התחושה הטובה
שהייתה לגבי צור נעלמה בין-רגע, צור הניח ידו על פיו "קארין אני, אני לא…" הוא הושיט יד, קארין קמה "אני מצטערת שהפרעתי
לך צור" היא אמרה בקול הכי פחות מתייפך שיכלה, היא רצה משם "קארין, קארי קארין רגע!" קצת קשה לרוץ בכפכפי אצבע,
צור רץ מהר כנמר ונתקל בקארין, הם החליקו על הדשא, קארין נפלה כשהיא על צור, בתנוחה כ"כ קרובה, שהם כמעט התנשקו
העינים של צור נראו לה הכי יפות בעולם, הגוף שלו נראה לה הכי חסון שיש, אבל…תזכרי קארין, היא חשבה לעצמה, את כועסת
והוא מצטער. תמשכי את זה, אבל צור…(הערת המחברת: אבל זאת רק ההתחלה של הספר!), היא קמה מהר והמשיכה לרוץ,
הפעם צור הסתפק רק להביט בעצב בצלליתה המתרחקת. היא נכנסה לביתן, שם התחבקו כבר אלינור וניצן. קארין עלתה מהר
למיטתה ועצמה את עיניה תחת הפוך. הנפילה, המילים שלו, 'תל-אביבניקית עלובה…' העינים שלה דמעו, היא שמעה את צור נכנס
ונשכב על מיטתו. זה נשמע כאילו הוא בוכה בשקט, בכי מיוחד כזה של בנים, קארין פשוט…
תגובות (2)
אהבתי מאווד (: סיפוור ממש יפה תמשיכי !
אני ממש ממש אהבתי,
את כותבת מקסים!
וואו,הכתיבה שלך מאוד מסקרנת!:)
מאוד אהבתי את ההתחלה,אני בטוחה שעוד תפתיעי…
ואהבתי את הדמויות.תיאור הרגשות שלהם – מושלם(ושאר התיאורים,כמובן)!
מחכה להמשך בקוצר רוח,
וברוכה הבאה=]