♂חלק מֶיוֹמַן |פרק 1|♂

*הסבר על הסיפור:
זה סיפור בהמשכים הבנוי בצורת יומן. את היומן כותב ילד בן תשע שנולד להורים שלא אוהבים אותו. היומן מתאר את דרך חייו, עד הסוף. כל פרק כאן הוא פרק מהיומן.*
____________

אני לא הולך לשפוך לכאן את כל החיים שלי. למרות הכל, זה עדיין דף, אבל אפשר לומר שאין לי כל כך למי לשפוך את החיים, או אפילו לדבר. אני גם לא ממש יכול להגיד למישהו "בוקר טוב" או משהו בסיגנון.
כשהייתי ממש קטן ולא ידעתי באיזה מצב אני, הייתי בטוח שההורים שלי אוהבים אותי, הייתי בטוח שזה לא ייקרה גם לי. אחרי הכל, זה הגיוני, הם ההורים שלי, הם ילדו אותי, הם אמורים לאהוב אותי, לא?
גם אחרי המכה הראשונה הייתי בטוח שזה מיקרי ושזה קרה בטעות. טעויות קורות לכל אחד. לאט לאט הבנתי שאני חייתי בסרט שכתבתי את התסריט שלו בעצמי. ההורים שלי לא אוהבים אותי. יותר נכון, שונאים אותי, וגם זו מילה עדינה. כל יום אני הולך לישון בלי שאף אחד יגיד לי 'לילה טוב' או ינשק אותי. במקום זה אני רק חוטף צעקות כל היום, לעיתים קרובות גם מכות. אני מתעורר כל בוקר בחרדות ממה שיהיה היום.
אין לי מושג אפילו איך זה התחיל או למה זה התחיל. אני רק זוכר את עצמי כשהייתי בן ארבע כשבאתי לחבק את אבא שלי והוא דחף אותי בכוח הצידה, ונפלתי על הרצפה. למה? אני לא יודע. חשבתי שהכעיסו אותו ושזה לא בגללי, אבל כשזה המשיך לחזור על על עצמו, גם מצד אמא, הבנתי שמשהו לא בסדר.
פעם אחת, כשהייתי בן חמש, סיפרתי על מה שעושים לי בבית לחבר טוב שהיה לי שעבר לגור עם משפחתו בחוץ לארץ, ובמקרה אמא שלי שמעה אותנו מדברים.
באותו ערב היא סיפרה את זה לאבא. הוא הכניס אותי לחדרו והוריד את חולצתי והעיף אותי על המיטה שלו, לקח חגורה, והחל להצליף בכל חלקי גופי, ואחר כך תפס אותי בצווארי והכניס אותי לחדרי ונעל אותי שם.
מאז, גם כשהייתה לי אפשרות, שמרתי את האמת אצלי. היום ההוא השאיר לי צלקות, ולא רק בגוף.
מאז כל יום אבא או אמא מתעללים בי. הם לא מפסיקים עד שהם רואים אותי כמעט מעולף. הם אף פעם לא עושים יותר מזה. הם נותנים לי לסבול לאט.
הם גם מתעללים בי במילים. מי שלא חווה דבר כזה, יחשוב שעדיף שיצעקו עליך ויקללו אותך מאשר שיכו אותך.
זה לא נכון. לפעמים המילים כואבות יותר ממכות. אין דבר שיותר כואב מלראות את אבא שלך או אמא שלך נעמדים מולך, כשאתה רועד מפחד, וצועקים עליך שהם מעולם לא רצו אותי. שאני יותר גרוע מכלב. שאני הילד הכי חסר תועלת בעולם. שהם היו נותנים הכל כדי שאני לא אהיה קיים, שיהיה להם ילד אחר.
תמיד אחרי הדברים האלה אני הולך לחדר האמבטיה ונעמד מול המראה, ושואל את עצמי, ולפעמים גם את אלוקים, מה אני עשיתי? למה ילד קטן שלא עשה רע לאף אחד בעולם צריך לחוות את כל זה?
ואז מול המראה אני מחפש בעצמי פגמים. פגמים ביופי. אני מביט בעצמי זמן ארוך ואני לא מוצא.
שיער בלונדיני, עור בהיר, עיניים חומות-ירוקות. מה הבעיה בי?
אני מחפש גם פגמים באופי. באישיות שבי, אבל אין בי. אני לא מתנהג כמו פושע מסוכן, ובטח שלא כמו ילדה. כל המכות והקללות שספגתי במשך השנים מהוריי גרמו לזה שאני אדע מה אני, שאני אתנהג בשקט, לא אפריע לאף אחד ולא אעשה רעש.
מיום ליום אני מבין שהבעיה היא בהם, ולא בי. אני מאז שאני זוכר את עצמי מנסה רק לאהוב אותם ולעזור להם בכל, ומה אני מקבל מזה? רק בעיטות וקללות. לא ביקשתי משהו גדול. לא ביקשתי משהו יקר. רק ביקשתי יחס דומה.
אתמול אבא עלה לחדרי. אני שכבתי על המיטה שלי, ולא עשיתי שום דבר שיכעיס אותם. הוא התחיל להמציא דברים שלא קרו, שהפרעתי לאמא ושהפלתי לה את הדפים, מה שלא היה מעולם. הוא נתן לי אגרוף בבטן, וצעק שאני לא יעז לעשות את זה שוב.
אחרי שהוא יצא אני בכיתי. עד מתי זה יימשך? מה אני צריך לעשות כדי שיאהבו אותי?