Sometimes…
לפעמים אני מדמיינת את החיים שלי אחרים.
הייתי רוצה שהם יהיו שונים כמו בקומדיה רומנטית או טלנובלה קטנה…
כאלה שיש להם תסריט ואני יכולה להחליט מה לעשות איתם, אני יכולה להחליט מי הדמיות ואיך הם נראות.
איך הם מרגישות ומה הם חושבות ואומרות אני יכולה להחליט על הכול…
למרות שלפעמים אני מרגישה זאת ששולטים בה כמו בבובה על חוט דק דק שנמתח לאט לאט ונמצא על סף קריעה, חוט דק שמחזיק את כל מה שעברתי עם השנים ואני פשוט מעמיסה עליו ועלי יותר מידי…
כל העבר שעברתי, כל ההווה שיש לי כרגע וקורה בשנייה הזאת וכמובן שכל העתיד, כל מה שאני חולמת, רוצה ומבקשת, תלוי על חוט דק…
ובשלב כלשהו הוא יקרוס, יקרע, יפול וימשוך אותי איתו למטה לתוך תהום לא ידועה, אל תוך הלא נודע הגדול ששרוע מתחת לרגליי מבלי שאפילו אשים לב לכך..
אני הורסת את עצמי מושכת את עצמי למטה, למטה בכל יום שעובר גורמת לעצמי לשקוע עמוק כל הזמן מבלי שארגיש..
וזה הורג אותי, זה מחשל אותי זה גורם לי לבלוט, להסתתר, להרגיש לא רצויה, לא מובנת, לא שייכת ובעיקר כזאת שאין לה דעה, כזאת שהולכת אחרי הזרם כי אין לה את האומץ להתמודד.
אין לה את האומץ להגיד ' דיי תפסיקו זה עבר כל גבול ' זאת אני הילדה שמסתתרת מאחורי החיוך הגדול, מאחורי האיפור השחור שמסתיר את שובל הדמעות שעברתי כמה שעות לפני כן…
אני עושה את זה לעצמי אני הורסת את עצמי אט אט כי אני לא יודעת לשמור על עצמי אני הולכת למקומות הלא נכונים, למקומות שבהם רק רוצים לפגוע בי ולא למקומות שרק רוצים לעזור לי, אלא למקומות החשוכים, אך באותו זמן מלאי אור, מלאי המולה ושמחה שנראית לי מעניינת , כזאת שמושכת אותי להתקדם להגיד 'כן' למשהו שהתשובה הברורה לו היא 'בהחלט לא' היא גורמת לי לנסות דברים חדשים אבל כאלה שהם לא טובים ואז במכה אחת היא מפילה אותי. אך היא עוזרת לי לקום ואז שוב מפילה אבל שוב עוזרת לי לקום, ככה לאט לאט עד שאני גוססת עד שאני כבר לא יכולה יותר לקום גם עם העזרה מושטת לפני..
עד שאני מחליטה לוותר על הכול; על החיים, על החלומות, על חיי חברה, על האומץ, על הפחד, על הכאב, על הסבל, והכי חשוב על האפשרות לאושר על האפשרות לחייך סוף סוף חיוך אמיתי סוף סוף להרגיש שלמה עם עצמי, עם המראה שלי, עם הדברים שאני אוהבת לעשות, עם כל החיים שלי….
וזה לא מחשל אותי…
זה הורג אותי…
מהר מהר כי הפעם החלטתי לוותר, זה מגיע לאט לאט אבל נגמר מהר.
הסכין הקטנה מטיילת על גופי אך אני לא נותנת לה לגרום לי לסבל…
יש שאומרים שזה משחרר ,שזה מעביר את הכאב אבל אני לא מסוגלת שוב הפחד, והאימה, חודרים לתוכי ומציפים אותי מבפנים כל כך חזק עד שאני מחליטה לוותר ולדחות את המוות שלי ליום אחר…
תגובות (1)
אני לא מאמינה אבל זה פשוט תיאר את הרגשות שלי מילה במילה… אני בשוק שהיית מסוגלת להעביר משהו שחוויתי השבוע..
ההתנדנדות בין החיים למוות…
ושוב אני יזכיר, רשמתי לך תיאור דמות בפרק 1 ואני מקווה שתוסיפי אותי.. :)
את כותבת מדהימהההה