בדידות משמעותית

בדידות..
בדידות היא מילה עמוקה מכדי לתאר את התחושה המדויקת, בדידות היא מילה חזקה תרתי משמע. כאשר אדם אומר שהוא בודד, יש לשאול אותו למה אתה מתכוון? האם אתה בודד כלומר לבד במקום המצאתך, או שמא בודד נפשית ובעל כמיהה לחבר או ידידה.
כששואלים אותי "אתה מרגיש בודד?"
"כן" אני עונה נמרצות. ילדים הם עם אכזר, הם לא מקבלים את השונה מהם. אני בודד מבחינה נפשית. "אתה נראה כמו ילד רגיל" עונה לי האחר, ואכן כך, המראה שלי נורמטיבי למדי. ילד בן 11 שנים בעל עיניים חומות ושיער שחור ומתולתל.
יום אחד הגעתי לכיתה בשעה שמונה בדיוק, הנחתי את הילקוט במקומי בשורה השלישית וצעדתי לעבר האסיפה סביב שולחנו של עידו "מלך הכיתה". "ראית את הפרק של דרגון בול זי אתמול?" שאל עידו את גדי, ילד נמוך קומה ובעל שיער אדמוני. תכול עיניו הסגיר את ליבו הרחב. "כן! איזו תוכנית מדהימה הייתה אתמול! אמא קונה לי את ברוקסל לאוסף!" גדי ילד מדהים, אני אוהב לשמוע אותו, מבט אחד בפניו מעלה לי חיוך מהול בהערצה, אך אני חושב שכישרונו בבחירת מכרים לקוי ביותר. מתוך דבריו התפתחה שיחה, בה אני כמובן לא נטלתי חלק. אני לא רואה דרגון בול זי, תוכנית רדודה ביותר לטעמי. מה הטעם בצפייה בגיבורי על בטלוויזיה? איני מסוגל לצפות בכך משום שאני חש כי מוחי מתנוון בהדרגה. בעודי שקוע במחשבות פנה אליי עידו "מה אתה חושב?", כולם יודעים שאני מתעב תוכניות מסוג זה, אך הוא שאל למרות הכל. "אני לא רואה את התוכנית הזאת" השבתי בקביעה. "אני לא מאמין! אתה כזה פתטי!" זה היה שגיא, כי לכל "מלך" אמור להיות שפוט כלשהו.
לפתע נשמע הצלצול, הצלצול הגואל.

כמה רעה היא ההרגשה של להיות שונה, להיות אחר. כמה אומץ נדרש בכדי לשחות נגד הזרם ולשמור על העקרונות והערכים האישיים בנוסף לכל. אני מעדיף לראות את התוכניות של המבוגרים, התוכניות המראות את אמיתות החיים, אלו שנדרשת מחשבה ותבונה מספקת בכדי להבינן. שבתי הביתה בשעה אחת בצהריים, "היי חמוד" אמרה לי אמא בעודה מעלעלת בעיתון הבוקר. "אוכל לקחת את האוכל לחדר? אני צריך מעט זמן לעצמי." "אין בעיה". אמא שלי היא האמא הכי טובה בעולם. למרות שכל ילד חושב כך, אני מאמין בזה מאוד. היא מבינה אותי גם ללא מילים ויודעת שכאשר אני מבקש זמן לעצמי ודאי ישנה סיבה טובה לכך.

נשכבתי על המיטה והדמעות נקוו בעיניי. האם להתייחס לדבריו של עידו כאל דברי נאצה או שזה סתם יעורר בי רגרסיות מיותרות? אינני יודע. אני שונא את אותם רגעים בהם כל כך רוצים ללכת לישון ולהתעורר לעולם חדש, עולם טוב יותר. חוסר ההתמודדות עם הקשיים במקרה הזה גורמת לי לסלידה עצומה.
במשך כל אותו היום שכבתי במיטה, מחשבות רבות עלו במוחי. שונה הוא אדם שאינו דומה לאחרים. אך מיוחד הוא גם כזה, מה ההבדל ביניהם בעצם? האם אני אמור להתייחס לכל מילה שאומרים לי בהקשר הזה?

מאז ומתמיד הייתי חסר חברים, איני מתבייש להודות בכך. הייתי יחד עם כולם בכיתה אך לא היו לי חברי אמת. בהפסקות הייתי אוכל את הסנדוויץ' לבד ולאחר מכן חוזר לכיתה וקורא ספר, זו הייתה הדרך היחידה שלי לברוח מהמציאות. אני תלמיד מצטיין, חשוב לי מאוד להשקיע ולהוכיח רצינות ובגרות שהרי איני יכול לעשות זאת במקום אחר. זוהי הדרך שלי להוכיח לעצמי מה אני שווה, ובכלל שאני שווה משהו.

למחרת בבוקר הגעתי לכיתה מאושר יותר מתמיד. אסיפת הבנים הייתה סביב מקומו של עידו כמידי בוקר. "עידו? אפשר לדבר איתך לרגע בארבע עיניים?" אמרתי בעודי נוגע נגיעה קלה בכתפו בכדי שישים לב, הוא לא ענה לי אך בא עימי לפינת הכיתה. "חשבתי הרבה על השיחה של אתמול בבוקר…" "איזו שיחה?" קטע את דבריי בבלבול. "כאשר שאלת אותי האם ראיתי את התוכנית נפגעתי מאוד, אין זה באשמתך, אולי, אך כולם יודעים שאני מעדיף שלא לראות תוכניות שכאלה. מאוד קשה לי שלא להיות חלק מהקבוצה, אבל חשבתי הרבה ואני מעדיף לשמור על העקרונות שלי." "ראשית, אני מצטער" ענה עידו ברגישות, זוהי הפעם הראשונה בה ראיתי את הצד הזה שלו, הוא היה בדרך כלל ילד נוקשה ותוקפן מאוד. ילדים רבים היו כפופים תחת שלטון העריצות שלו.
"חשוב לי שתבין, ואני אשמח אם תעביר את המסר הזה לשאר הילדים. שאני רוצה מאוד להיות חלק מכם וקשה לי להיות גורם חיצוני, אולם איני מתעניין בתחומים כשלכם. אמש היה עבורי יום מלא משמעות ורגשות מעורבים. הבנתי שיש לי ייחוד משלי ואין טעם להשתנות על פי הכלל. זה יהיה קשה מאוד לעיתים אך הכל יהיה בסדר." "אתה ילד חכם" אמר לי עידו ודמעות נצצו בעיניו.
נשמע הצלצול. "רוצה להיות זוג שלי באולם ההתעמלות?" "מאוד" השבתי לו בחיוך מאוזן לאוזן.