הנחל הנודד

פעם היה אגם.
אגם גדול ויפה, הרחק הרחק בצפון, מלא מים קרים וצלולים ועמוקים, שצבעם כחול עמוק יותר מהאוקיינוס העמוק ביותר. והאגם היה עצוב.
האגם לא אהב להיות בצפון, איפה שקר, ואין חיות וצמחים שישתו מהמים שלו וישחקו איתו. הוא היה בודד, והוא רצה ללכת דרומה, אל הארצות החמות והפוריות.
אז הוא התחיל לזרום, לאט לאט, זרם דרומה ודרומה ודרומה.
יום אחד, באמצע הזרימה שלו, הוא נתקל בפלג מים קטן שחצב לו דרך בתוך נקרה.
והוא שאל את הפלג: "אני יכול לזרום איתך?"
והפלג ענה לו: "לא. הנקרה הזאת צרה מדי."
והנחל זרם משם, עצוב ובודד.
הוא המשיך לזרום, והשמש שקעה וזרחה ושקעה שוב, ואחרי ימים רבים הוא הגיע לנהר עצום בגודלו, שזרם בתוך ערוץ רחב ידיים.
והוא שאל את הנהר: "אני יכול לזרום איתך?"
אך הנהר לא הקשיב. הוא היה גדול וחשוב מדי, ולא היה לו זמן לנחלים קטנים מארצות אחרות. הנחל פנה משם, מאוכזב ובודד, והמשיך לזרום.
והוא זרם חודשים רבים. הירח התמלא והתמעט, השמש באה והלכה, הימים התקצרו והתארכו. ולאחר זמן רב כל כך עד שהנחל איבד את מניין הימים, הוא הגיע לצוק. צוק גבוה ומפחיד, שהתנשא לגובה מאות מטרים, והנחל זרם בראשו. הוא זרם ישירות אל שפת הצוק, ולא היה יכול לפנות. הוא כבר ממש התקרב אל הקצה, ולפתע פתאום עצר את זרימתו וקפא במקומו, מפוחד עד מוות.
לפתע יצאה השמש מבין העננים. והשמש פנתה אליו ואמרה לו: "נחל קטן, אתה מסוגל לעשות את זה. אתה יכול."
והנחל קפץ.