מתי כבר תיפלי?

"היום בגן, הילה הגיעה עם בובה חדשה, וסיפרה לכולם שפיית השיניים שמה לה אותה מתחת לכרית בזמן שישנה, ולקחה משם את השן שנפלה לה יום לפני", סיפרה דנה לאימה לאחר שחזרה מהגן. "זו כבר הפעם השנייה שנפלה לה שן!", הוסיפה דנה ברוגז. "אם כך", אמרה אמא, "אקנה לך גם בובה". "לא", ענתה דנה בביטול, "זה לא יהיה אותו הדבר, אני רוצה מתנה מפיית השיניים לא ממך". דנה הייתה כל כך מתוסכלת, שאפילו לא אכלה ארוחת ערב, וכבר הלכה לישון. להילה כבר נפלו שתי שיניים, ולי רק מתנדנדת אותה השן במשך שבועיים, מתי כבר תיפול לי השן? חשבה דנה לעצמה כאשר שכבה במיטתה. בחלומה של דנה, נגלתה אליה אישה יפיפייה ועוצמתית, האישה לבשה שמלת משי לבנה, על ראשה היה מונח כתר זהב בוהק ובידה היה שרביט עטור יהלומים. שערה היה שחור כלילה ועיניה היו בצבע הים. על פניה הייתה הבעה חמה ולבבית. "אינך צריכה להתרגז כי עדיין לא נפלה לך שן. לכל דבר יש זמן משלו, וכשהזמן המתאים יגיע, תיפול לך השן", אמרה האישה לדנה. "וכעת, עלי ללכת", אמרה. "רגע", אמרה דנה כמעט בצעקה. "מי את ומתי נתראה שוב?". "אם תחשבי עמוק, אני סבורה כי תגלי שאת כבר יודעת את התשובה, ובקשר לשאלתך השנייה- אנו נתראה כאשר הזמן לכך יגיע", אמרה האישה בעלת שרביט היהלומים, והתפוגגה לתוך ענן מוזהב. היא לא ענתה לי על אף אחת משאלותיי, חשבה דנה בכעס. לפתע עלתה מחשבה בראשה של דנה. כמובן שהיא יודעת מי זו הייתה, זו הייתה פיית השיניים! כשדנה התעוררה למחרת בבוקר היא הרגישה הרבה יותר טוב, כבר לא קינאה בהילה ורצתה שוב ללכת לגן. כשחזרה מהגן היא הייתה מאוד נרגשת. "אמא, אמא", צעקה דנה. "נפלה לי השן!", אמרה עם חיוך גדול, ומיד הלכה לשים את השן מתחת לכרית. במשך הלילה דנה לא הצליחה להירדם, היא חשבה רק על דבר אחד: איזו מתנה תקבל? כשדנה התעוררה, הרימה מיד הרימה את הכרית. מתחת לכרית הייתה בובת אישה, אשר לבשה שמלה לבנה. שערה היה שחור כלילה ועיניה היו בצבע הים.