מחנה קייץ- פרק 10:אחותי, חלום, מבט רצחני בעיניים ואימונים..

הייתה שתיקה. ואז כולם התחילו לדבר בבת אחת. והמילה המשותפת שלהם הייתה: "מה?!"
ואז "צ'יפס עלייך!" זה מה שהם חושבות עכשיו?, לא האמנתי. הסתכלתי עליהם במבט רצחני. "אה כן.." אמרה קלברס "מאוד מעניין החלום שהיה לך, בואי נקווה שהוא לא יקרה". אני מרגישה דפוקה. לא הייתי צריכה להגיד להן. אבל… בדרך כלל חלומות לא מתגשמים.

הסתדרנו בקבוצות אחרי ארוחת הבוקר. המחשבות על החלום כבר לא הטרידו אותי,חשבתי על משהו אחר. לא, לא על אמא, או על אבא, אלא על איך האחות הקטנה והמעצבנת שלי נהנית בלעדיי בחופש הגדול! אוךך… היא בטח ראתה טלוויזיה 50 שעות, ועברו רק כמה ימים! ואם היא נגעה לי במחשב!? שלא תעז…
"מה המבט הרצחני בעניים?" שאלה קורי. "אחותי…. אני לא מאמינה שנתתי לזה לעבור ככה!" ואז נזכרתי שמעכשיו החיים שלי השתנו לגמרי. קורי צחקה מהתגובה שלי לשאלתה. "אממ.. קורי, מה הצעדים הבאים שלנו עכשיו בכלל?"
קורי שתקה ואז אמרה "אני אגיד לך אחר כך, המדריכים הגיעו". היא חושבת שהיא יכולה לעבוד עלי עם התרגיל של "אחר כך" נו באמת. טוב, מה זה משנה לי בכלל כל עוד לא קורה כלום. ואז קלטתי משהו. אני לא יודעת להילחם, בחרב, ביתד, סכין, חץ וקשת, כלום. למען השם אני בת 12 ולא יודעת לשמור על החיים של עצמי… רק שנייה אחת…
המדריך שדיבר קטע את מחשבותיי. ואז מייד המשכתי אותן, כי שידעתי שמישהו מהבנות יגיד לי אחר כך מה צריך לעשות. אז איפה הייתי אה כן.. זה אומר שניצטרך… לעשות… אימונים?!
"לאאאאאאא!" תפסתי בראש שלי. כולם הסתכלו עליי, חוץ מהמדריך שזה לא הפריע לו. לא הבנתי. ואז הבנתי. אמרתי את זה בקול רעם. הסמקתי כמו עגבנייה והרגשתי איך הדם עולה לי לראש. לאט לאט היילדים הפנו את ראשהם בחזרה וטרייסי שאלה "מה נסגר?"
"אני אגיד לך אחר כך.."