מחנה קייץ – פרק 5 אבן הארלין

אותו הרגע היה הרגע הכי מוזר בחיי. אני ראיתי דרקון, ולא האמנתי למה שאני רואה (כצפוי) . חשבתי שאולי אני הוזה, אבל בדקתי אם כולם רואים את מה שאני רואה, והם ראו והיו המומים בידיוק כמוני.
"אין מצב" לחשתי אל טרייסי. "הוצאת לי את המילים מהפה.." השיבה לי. ואים חשבתי שהרגע הזה היה הרגע הכי מוזר, אז זה ממש לא. פיתאום קליסוס וקורי קפצו לפניינו והיתייצבו מול הדרקון. "מה אתה רוצה" שאלה קורי בנחישות שלא ראיתי שהייתה בה מקודם. וקליסוס הוסיפה "אין לך מה לעשות כאן, תחזור למקום שמימנו באת" וכבר ראיתי את החרב שלה בידה. "את שואלת מה אני רוצה?" אמר הדרקון, "בתור התחלה את רבע הארלין הראשון, אחר כך את השני כמובן" הוסיף. "ולמה אתה חושב שניתן לך אותה?" שאלה קורי וזינקה לעברו עם החרב שראיתי אתמול.

כולם כבר ברחו ורק אני , טרייסי קליסוס וקורי נישארנו מול הדרקון, אפילו שלו תקף כולם ברחו. "מה זה הרבע הריאשון של הארלין?" שאלתי, "אין לי מושג". אמרה טרייסי שלא זזה מילימטר מאיפה שעמדה קודם. אולי זה מוזר (וזה כן) אני וטרייסי לא פחדנו מהדרקון, אפילו לא קצת. היסתכלתי על היד שלי, והייתה שם חרב. חרב אמיתית. לא מפלסטיק אלה מברזל , והיתפלאתי איך זה לא כבד לי. היסתכלתי על טרייסי וראיתי שגם היא החזיקה חרב. קליסוס היסתכלה עלנו במבט הכי מופתע שראיתי בחיים שלי. ואמרה לקורי "תיראי, אני חושבת שאלה הן." וקורי הינהנה. "אנחנו מה?" שאלתי בניסיון להבין מה בידיוק קורה כאן. "אתם החלקים האחרים של הארלין". השיבה קורי.