#עוטי הקשקשים# פרק 7

פלייר
הבטטי סביבי. הריח שעמד באוויר היה עבש, כשל מאות ספרים רקובים שלא ראו את אור השמש כבר דורות, ולמרות ואולי בזכות זאת כל חושי עמדו על המשמר. גאמו נשם עמוקות כשאודרי העבירה אליו את איידן באנחה. סקרתי אותו בדייקנות.
למרות הזמן החולף לא השתנו פניו של הדרקון ולו בקצת. בראיתו בבית הצילי היה נראה לכל היותר בן גילי – עשרים ושלוש שנה – אך בפזרו את השיער נראה בדיוק כמו אז, בפנימיה. הוא הבחין במבטי וחייך.
"על מה את חושבת?" שאל. עיני התערפלו לרגע והסטתי את מבטי. "אתה מזכיר לי את עצמך." מילמלתי. חיוכו התרחב כשבהה בי בועטת במסמר שהשתחרר מקרשי הרצפה. "אתה אף פעם לא גדל, בן עשרים וחמש כמו חמש עשרה. זו קללה, או ברכה- הכל תלוי." מלפנינו תורן ואודרי נכנסו לחדר חשוך, דרוכים. גאמו נשנק והתיישב על הרצפה החורקת של הספרייה, עדיין בוהה בי. רגלי רעדו תחת מבטו החוקר, החצוף, כשניתח אותי כמו שעשיתי אני לפניו. הסתובבתי לעברו והשבתי לו מבט נוקב, אך עם המבט לא יכולתי שלא לשוב ולהתהפנט ממנו, ומהזכרונות שהיו לנו ביחד.
"אתה עדיין לא מסתפר." פלטתי בטון אימהי. גאמו משך בכתפיו ונשף בעדינות, להעיף את השיער השחור מעיניו. נאנחתי והתיישבתי מולו, מסיטה את שיערי האדמוני לצד ימין. אט אט נכנסו והציפו אותי הזכרונות, זמנים שבהם הייתי נערה מבולבלת.

העובדת החברתית אחזה בכתפי בחוזקה בעומדינו מול בית היתומים. היא הקישה על הדלת באיטיות: פעם, פעמיים, שלוש פעמים. הדלת חרקה במחאה כשהידית הסתובבה ומולינו נעמד שומר מפולפל בעל זקן עבות. הוא חייך אלי חיוך מכוער, מלא בשינים רקובות ושחומות. היה זה באותו הרגע ממש שהבנתי מדוע לא הרפתה מכתפי. כל שרירי נאבקו שלא להסתובב ולנוס על עקבותי- והייתי גם עושה זאת, אם לא הילד הקטן שבהה בי בסקרנות מראש המדרגות, הילד שטרם ידעתי כי יהפוך לבן בריתי נגד העולם. ולמרות המצב מבטו שידר רק מסר אחד, וידעתי- הכל יהיה בסדר.
משכתי בשרוולה של העובדת. "את תחזרי? את תחזרי נכון?" היא השפילה אלי את מבטה וכרעה על ברכיה. "זה רק עד שנמצא משפחה בשבילך, בסדר?" מבטה היה קריר, אך ממילותיה נשקפה התקווה שעצמי בת השמונה השתוקקה לה. "ומתי תמצאי לי משפחה?" היא קמה על רגליה ומסרה אותי לידי השומר. "עוד מעט, פלייר, עוד מעט."
היא מעולם לא חזרה.

ולפתע הייתי בת שש עשרה במסיבת סוף שנה, רוקדת לצידו של דרקון צהוב וחסר משמעות שאהבתי באותה התקופה. הוא הצביע בראשו על פינת הרחבה ואני כמו פתיה עקבתי אחריו.. השימלה שלבשתי באותו ערב הייתה ירוקה כמו דשא, והדמעות נפלו עליה כגשם יורה כשהתכרבלתי לבדי. ומהצד השני מבטו השקיף עלי. הוא אמר לי שכך זה יגמר, שינגאמו אמר ולא הקשבתי- כעת הדרקון הצהוב רקד עם מישהי אחרת, מישהי יפה יותר. אבל היא היתה חסרת חשיבות, כי באותו היום גם ראיתי את שינגאמו מכה בפעם הראשונה נער אחר באכזריות; ובסוף הערב הצהוב גמר במיון והשחור- בעבודה.