ציידי הפיות – פרק 1

אית'ן לא היה אחד שמוותר בקלות. הוא רדף אחר הפיה כאילו חייב היו תלויים בזה. ואולי, בצורה כלשהי, הוא אכן הרגיש שחייב תלויים בפיה הזאת, שרצה כל כך מהר והתרחקה ממנו יותר ויותר.
הוא רדף אחריה, אך למעשה רדף אחרי ג'ינה. ג'ינה, הפיה האדמונית היפיפייה אשר נשבעה לו אמונים. ג'ינה אשר בגדה בו עם פיון וגילתה לרשויות היכן הוא מסתתר. ג'ינה, הסיבה לכך שלאחר שהצליח לברוח מבית הכלא במייבולין, הוא עבר את קורס ציידי הפיות בהיצטיינות והפך לצייד.
ועכשיו אית'ן רדף אחר ג'ינה. אך זאת לא ג'ינה! הוא נאלץ להזכיר לעצמו.
זו הייתה פיה אחרת. שונה ממנה במראה וסביר להניח שגם באופי.
הם כולם אותו דבר- פיות בני פיות! חשב אית'ן וקילל אותם בראשו.
הוא רץ ורץ כאשר חרבו שלופה, שקוע במחשבותיו עד שהוא הבחין שהפיה הפסיקה לרוץ רק כאשר היה מטרים אחדים בלבד ממנה.
הפיה שכבה על הקרקע כאשר על פניה הבעה נוראה של פחד וייאוש. הכנף הימנית שלה הייתה ספוגה בנוזל כסוף (דם פיות) והיא הייתה עייפה מלרוץ. לא סתם אית'ן עשה חתך בכנף של הפיה. יכולת התעופה הייתה יתרון גדול בשביל הפיות, אז אחד מהתכסיסים הראשונים שאית'ן למד בקורס הציידים היה לסובב את היד של הפיה כך שכל תזוזה שלה תכאב לה ואז לעשות חתך בכנף של הפיה בעזרת חרבו. בשלב זה הפיה נופפה בהיסטריה בכנפה השבורה ונתנה לו מכה חזקה בראש בעזרת חוד הכנף שלה. אית'ן המופתע עזב את ידה והיא החלה לרוץ מכיוון שלא יכלה לעוף עכשיו. אך פיות לא היו מורגלות בריצה ואית'ן ידע את זה, כך שהוא לא היה מופתע עכשיו מעצירתה. בנוסף, סביר להניח שכל מאמץ הריצה גזל ממנה הרבה אנרגיה והיא הייתה חלשה. היא איבדה הרבה דם פיות.
הפיה זחלה לאחור בניסיון להתרחק ממנו, אך שניהם ידעו שזה הסוף. היא הביטה בו בתחנונים ולחשה, "בבקשה".
אית'ן נרתע לאחור. הוא לא ציפה שתדבר.
"אנא ממך," המשיכה הפיה בקול חלוש. "תגמור עם זה מהר."
רק עכשיו אית'ן שם לב לגיל של הפיה. כאשר רדף אחריה היא נראתה לו בת עשרים פלוס, אך מקרוב הוא ראה שהיא רק בת שש עשרה או שבע עשרה. היה לה שיער ארוך וחלק בצבע כחול. עורה היה בהיר מאוד ובעל גוון מעט כחלחל שטעם לשערה ובאופן מוזר היה יפה. היו לה עיניים גדולות בצבע שחור-כחול כעיניי זאב והיה לה אף קטן וסנטר מחודד. היא הייתה דקת גזרה ופניה היו בצורת לב. היא הייתה יפיפייה. היא כלל לא דמתה לג'ינה.
אית'ן הביט בעינייה המפוחדות. היא פחדה ממנו! אית'ן נזכר בעל כורחו באמא שלו. איך הייתה אומרת לו בכל לילה "לילה טוב" ונותנת לו נשיקה על הלחי. איך יום אחד, כשהיה בן חמש, היא יצאה לגינה וראתה אותו מנסה להרוס קן נמלים. היא התכופפה כך שיכלה להביט בעיניו ואמרה לו- "אל תפריע לנמלים, אית'ן. אתה לא יכול ככה להרוס את הבית של הנמלים האלה! איפה הן יגורו? גם להן יש משפחות לטפל בהן. כל יצור בעולם הוא מופלא ומיוחד בדרכו שלו. תזכור את זה, בסדר, ילד שלי?" אית'ן הנהן.
הזיכרון הכה באית'ן בחוזקה. הוא הביט בעיניים המפוחדות של הפיה הקטנה ולא יכל להניף את חרבו ולשים קץ לחייה. אית'ן החזיר את החרב לנדן והתרחק מעט. הוא יכל לראות כיצד עיניה הגדולות של הפיה מתמלאות בתקווה. תקווה לחיות.
"אני לא אפגע בך." הוא אמר בשקט. אית'ן הסתובב ולפני שיתחרט עזב את המקום. הוא לא היה בטוח, אך שנייה לפני שהלך היה נדמה לו ששמע את הפיה אומרת משהו. היא אמרה, "תודה".