רוחות היער- חלק ג'

ימי הקיץ ביער הפכו לשיגרה, מידי יום הייתי מטיילת עם ג'ין שחשף בפניי עוד ועוד חלקים ביער, כאילו היה הוא אין סופי… בסופו של היום האחרון לקיץ נאלצתי להפרד מג'ין,
"אני לא אוכל לראות אותך מחר, זוכר שסיפרתי לך? " השפלתי את פניי לקרקע
"אבל תבואי שנה הבאה, בקיץ הבא, נכון?" ג'ין לא נראה מוטרד מהפרידה שלנו, כנראה שבשבילו שלוש עונות הן לא כל כך הרבה זמן, חייכתי מעט
"כן! " ורצתי לבית דודי לארוז…
כך למדתי לאהוב את הקיץ. חיכיתי לו כל השנה, מביטה מהחלון בחולמנות, ובבואו של הקיץ הייתי קמה לחיים, מפזזת סביב ג'ין ושאר שדוני היער שעוד היו באים ומזהירים אותנו, חלקם במראה מטריות, חלקם כמו ענפים בצורת יד, אך אני כבר ידעתי. ידעתי שלא אגע בג'ין לעולם.
וג'ין, ובכן, עם כל שנה שגדלתי הוא נשאר אותו הדבר.. פניו עדיין בהירות, חלקות וצעירות.
ואני? אני לאט לאט הפכתי לבחורה צעירה, כבר לא אותה ילדה קטנה שקטפה פרחים בליבו של היער…
הייתי מלמדת את ג'ין להעיף עפיפונים והוא היה חושף לי עוד מסודות היער, מספר לי על מסעותיו של אל ההרים.
עד הקיץ הזה.
הקיץ הזה אני בת שמונה עשרה. יצאתי עם ג'ין לדוג בנחל שחצה את היער, זה שהיה קריר גם תחת השמש הלוהטת
"אתה יודע ג'ין, אחרי הלימודים אני רוצה לחפש כאן עבודה, למצוא לי כאן מקום שנוכל להיות ביחד לא רק בקיץ, שנהיה ביחד תמיד" חיכיתי לתגובה מג'ין, להסכמה. אך הוא שתק, ולאחר רגע אמר
"אנה" הסבתי אליו את ראשי, המסיכה מנעה ממני לראות מבעדו
"אני רוצה לספר לך על עצמי" עיניי נפערו לרווחה, ג'ין תמיד נמנע מלדבר על עצמו…
"אני לא ממש שדון יער, אך גם לא אדם. כלומר הייתי אדם, כשהייתי תינוק, אך הוריי נטשו אותי ביער וחיי היו בסכנה, לכן אל ההרים החליט לאסוף אותי אליו, הוא נתן לי חיים… אך חיים עדינים כזכוכית דקיקה, כאלה שיתנפצו במגע בודד של אדם. הוא גם זה שהעניק לי את המסיכה". הוא הישיר אליי את מבטו הנסתר, אך לא ידעתי מה להשיב לו, ריחמתי עליו.
"תחמקי הלילה מהבית, אני רוצה להראות לך משהו", הינהנתי, ובכך סיימנו את שיחתנו, ממשיכים בשתיקה עד הכניסה ליער, שם ג'ין הוריד את מסיכתו לרגע
"היום בלילה" קרץ
"כן, כן" ואל אף שניסיתי להראות רגועה ליבי פירפר…
באותו הלילה חמקתי אל היער החשוך ופגשתי את ג'ין בדיוק באותה נקודה שבה נפרדנו, כאילו מעולם לא זז משם
"לא סיפרתי לך כשהיית קטנה כי פחדתי שתפחדי, אך כל שנה שדוני היער עורכים פסטיבל, כמו זה של בני האדם. הם משנים את צורתם לדמות אנוש ולכן גם מצליחים לפלוש אל הפסטיבל הזה כמה בני אדם" ג'ין הרים את מסיכתו וחייך "כמוך".
לא ידעתי למה לצפות אך משהגענו אל המקום המיועד הבנתי שג'ין תיאר אותו במדוייק- פסטיבל רגיל לחלוטין עם קליעה בבובות ולכידת דגי זהב… אך האורות ריחפו באוויר הקר בצבעים יוקדים והמנגינה שנשמעה ברקע הייתה קסומה כמו שירת מלאכים.
מידי פעם הבחנתי בילד שצץ לו זנב ממכנסיו, אות לכך שאינו ילד רגיל…
היה שם גם דוכן מסיכות. היו שם עשרות סוגים של מסיכות שונות ומשונות, שמחות וכועסות ומשהו בהם משך אותי, כאילו הן לא היו דוממות אלא ישות בפני עצמן, אך לא יכולתי להתעכב עליהן יותר מידי מאחר וג'ין התעקש שנמשיך.
הסתובבנו בפסטיבל אך כמה רגעים אך השמש כבר שלחה קרני בוקר מוקדמות
"אנחנו צריכים לחזור… " לא רציתי. לא רציתי לחזור.
" לפני כן יש לי מתנה בשבילך, תעצמי עיניים" עצמתי את עיניי והרגשתי מגע קר על פניי, חייכתי ופקחתי את עיניי.
המסיכה.
"היא נראית יותר טוב עלייך" גם ג'ין חייך.
בתוך המסיכה יכולתי להרגיש את הנוכחות שלו, את ריח היער העתיק ואת רוח הקיץ החמה..
ג'ין רכן אליי ונישק את המסיכה, נישק אותי…..
לא היה זה מגע ישיר אך ידעתי שזה הכי קרוב אל השמש שאוכל להגיע, וקיוויתי להשרף בה לנצח… עצמתי את עיניי ולחשתי לו "אל תעלם", אך כשפקחתי את עיניי ידו של ג'ין זהרה באור ירוק, מפריחה בועות ירוקות לאוויר, פניו של ג'ין מלאות בפחד
"רץ כאן ילד מקודם… עזרתי לו לא ליפול… הוא היה… אנושי…. "
עוד לא הצלחתי להבין אך הדמעות כבר נזלו מעיניי, ממלאות את המסיכה במים מלוחים.
ג'ין היה הראשון להתעשת וחייך אליי בחיוך מאושר מאין כמוהו
" בואי אליי אנה, סוף סוף אני יכול לגעת בך", זרקתי את המסיכה ממני ורצתי אליו, עוטפת אותו במגע, כזה שלעולם לא קיבל, וכזה שלעולם עוד לא יוכל… רציתי שהרגע הזה לעולם לא ייגמר, הרי רציתי לגעת בו, רציתי כל כך!
"ג'ין" ייבבתי אך הוא רק הביט לתוך עיניי וחייך, שניה לפני שהפך למאות בועות ירוקות נוצצות, משאיר את בגדיו ריקים בידיי, ריקים כמו החור שנפער בליבי.
הרמתי את המסיכה מהקרקע וקירבתי אותה אל ליבי. אני שקרנית. רציתי לגעת בך ג'ין. תמיד רציתי.
שדוני היער רכנו מעליי, עשרות ומאות שלהם.
"תודה לך בת אנוש, ג'ין בכה למגע הזה מהרגע שנולד, מהרגע שנעזב ביער… תודה לך בת אדם שנתת לו את כל שאי פעם ביקש" ולאט לאט עזבו אותי השדים השחורים, והמטריות, והידיים, מותירים אותי לבד בליבו של היער. לבד כל כך שאפילו הדמעות עזבו אותי. חיבקתי את המסיכה.
אני כנראה לא אוכל עוד לחכות לקיץ הבא.