ששון ! שתיים ביצים תוכל?

ששון! שתיים ביצים תאכל?

"הפסקת צהרים", צעק מנהל העבודה, בחור צעיר שהיה מגיח פעם-פעמיים מבין עצי הפרדס. מנשה הניח את המזמרה מתחת לענף והחל מסתכל סביבו, מחפש לו אבן שטוחה דיה שיהיה לו נוח לשבת עליה, אולי גם להניח עליה את ארוחת הצהרים שהביא עמו. משלא נראתה בסביבה אבן כזו נכנע לעייפותו. קיפל רגליו תחתיו, כרע וישב על האדמה, על שביל העפר שבין עצי התפוזים. "לא נורה", אמר לעצמו, "המכנסיים והחולצה ממלא מלוכלכים כבר". הוא קיפל את שרווליו כלפי חוץ, והניח אות שקית הצידה על ברכיו, מלטף בזהירות בידו הנקייה יותר את הבטנה הקרה של שקית האוכל שאשתו תפרה לו משאיריות בד.

מנשה חש מועקה של אשם כשחשב עליה. גם בינו לבין עצמו קרא לא בשמה הפרטי, הוא קרא לה: "אם הילדים", או "אם הבית". כך פנה אליה בשיחותיהם שהיו מועטות וקצרות תמיד. היא פנתה אליו תמיד רק בשם. "ששון", שם המשפחה, אף פעם לא "מנשה" כאילו היו שותפים בעסקה שמקפידים לשמור זה על כבודו של זה. היא זו שמנהלת את הבית. והרי גם שם בבגדאד, מי שניהל את הבית ביד רמה וגידל אל עשרת הילדים-זו היתה היא, אבל שם היתה לו פרנסה, הוא הביא כסף הביתה. היא אומנם ממשיכה לתת לו כבוד גם כאן, אבל הוא כבר הרגיש שזה לא מגיע לו.
"מה שלומך היום אדון ששון?"
קריאתו של הפועל הפרסי שעטף תפוזים יחד איתו, קטעה את מחשבותיו. הנה, הגיע הפרסי "העלוצ'ה", (הדביק) הזה. עכשיו לא יניח לו לאכול בשקט. הוא בטח בגילי בערך, בן חמישים אולי, חשב מנשה כשהוא מסתכל כאילו בפעם הראשונה על הגבר הכפוף, חליפה מרופטת תלויה על גופו הרזה. אולי בן ששים אפילו, אבל לא מפסיק לדבר, כאליו היה ילד בן עשר שלומד ר עכשיו להכיר את העולם. מתלונן ומתלונן כל הזמן על התלאות בארץ, כל משפט שלו מתחיל או נגמר בהשוואה לחיים הטובים שהיו לו לפני שעלה לארץ. "אצלנו בפרס":
"יללה!! נמאס לי ממנו!"
"מה שלומך?"
"ככה-ככה," הראש כואב!" ענה לו.
נכון שהיו לו כאבי ראש אבל הוא גם הקפיד להוסיף נימה תיאטראלית לדבריו, מכווץ את פניו, כאומר: "לך ממני! עזוב אותי!" אם כי ידע שאין סיכוי שהפרסי יקלוט את הרמיזה הגסה ויניח לו. לאן ילך בעצם? הלוא גם הוא רוצה לעשות הפסקת צהרים, לאכול ולנוח, אבל שישתוק לפחות.הפרסי ישב מיד על האדמה לידו. לא טרח לחפש אבן לשבת עליה. נו, למה לו לחפש אבן? במילא, הוא יבוא מחר באותם בגדים מלוכלכים של היום. אשתו לא מכבסת יום יום כמוה, כמו "אם הילדים" יום יום היא יושבת מול הגיגית ומכבסת לו בגדי העבודה.לא מעכבת את כביסתם עד ליום הכביסה הקבוע. ואת מעיל החליפה היא מברישה בחומץ ותולה בחוץ שיתאוורר. אם התייבשו המכנסיים והחולצה, היא נותנת לו מחר בבוקר את חליפת הבגדים הישנה יותר שעמדה מקופלת בארון. זו שהיו בה כמה קרעים והיא תפרה אותם. העיקר שיהיו בגדים נקיים.

הכניס הפרסי את ידו לכיס מעלילו המרופט והוציא חבילה עטופה בנייר עיתון. שם אותה על ברכיו ופתח אותה במהירות. מיד נעץ את שיניו בפרוסת הלחם. רעב היה, ורעבו ניכר עם כל נגיסה שנגס בפרוסת הלחם. מנשה ידע, שתי פרוסות לחם שחור מרוחות במרגרינה וריבה, זו הארוחה הקבועה שהפרסי מביא כל יום.

הוא עצמו לא ידע בוודאות מה שמה לו" אם הילדים" לארוחת צהרים. פתח לאט את תיק הבד שתפרה לו במיוחד כדי שיוכל לקחת את ארוחת הצהרים לעבודות היזומות (עבודות דחק). לא רצתה שייראה מוזנח העבודות שיצרה הממשלה לעולים חדשים כמוהו, היו עבודות מבזות בעיניה – לקטוף תפוזים בפרדס, ליישר אספלט על הכביד או לחפור בורות ולעשב במקומות שלא היה צורך בהם. "לפחת שיהיה נקי וייראה טוב , שיהנה מהאוכל " אמרה לעצמה. הוא ידע שהיא תמיד התאמצה לשים לו ארוחה טעימה ומשביעה בתיק היד
הילדים.
הגדולים כבר עובדים ונותנים לה ממשכורתם כדי שתוכל לנהל את משק בית מכובד.כמה משפיל!! הוא, שהיה סוחר בדים ידוע ומכובד בבגדאד, זקוק למשכורות הילדים כדי לאכול!! אבל היום היא ממש הגזימה. ב-"צפרטץ" אותו כלי אוכל בן שתי הקומות ששמר על חום האוכל וממנו לא נפרד גם כשבאן לישראל, עמדו להן בתוך האורז המבושל, שתי ביצים קשות. מאיפה השיגה ביצים? את מכסת הביצים שהיו זכאים להם החודש בתלושי המזון הם כבר גמרו מזמן. מנשה הרגיש במבטים התקועים בו, הרים את ראשו. הפרסי הפסיק אל לעיסתו, הביט בעיניים קמות על האוכל שלו, דחף את עיניו ואת צווארו.

"ששון!! שתיים ביצים תאכל?" חנק את צעקתו. עכשיו לא יכול היה מנשה לאכול, גם לא את האורז. איך יכול היה לעשות זאת לפרסי הזה? הרי ודאי גם היה בעל בעמיו שם, לפני עלייתו ארצה, לפני שנתקע כמוהו בעבודת היזומות האלה, לפני שאכל כל יום בצהרים שתי פרוסות לחם עם מרגרינה וריבה. מנשה ידע שאם יציע לו לאכול מן האוכל שלו הוא יסרב. הוא כבר ניסה זאת כמה פעמים מאז שהם עובדים יחד בפרדס. כבודו של הפרסי לא נותן לו. והוא עצמו לא יכול היה לאכול את הביצים הקשות והאורז החם מול עיניו סגר מנשה את ה"ספרטץ" והחזיר אותו לתיק הבד."היא טעתה, אשתי, שמה לי את ארוחת הצהרים של שני הילדים הגדולים. אני לא יודע מה קרה לה. אני שומר להם את זה לערב."תמיד התפאר בליבו באשתו המסודרת, שדאגה לכל מחסורו7. הפעם הצטער על כך. יותר טוב שמה לו פשוט שתי פרוסות לחם שחור מרוחות במרגרינה וריבה.

כתבה
אהובה שחר