גברת דוריס רוקדת ושרה

היה הייתה אישה שכל הזמן הייתה ממורמרת ועצובה. קראו לה גב' דוריס אבל בגלל שהיא כל הזמן הייתה ממורמרת אז כולם קראו לה גב' מורל.
כשגב' מורל הלכה למסיבות, היא ישבה בצד בזמן שכולם רקדו ושרו ושמחו ונהנו. גב' מורל לא רצתה אפילו להסתכל עליהם אז היא הלכה לביתה.
אנשים תמיד התרחקו ממנה והיא כל הזמן צעקה על אנשים. תמיד כשהיא הייתה עצובה היא הלכה לישון.
בוקר אחד קמה גב' מורל ממיטתה וראתה בחוץ ילד. הילד שאל אותה: "גב' דוריס, למה את לא יוצאת החוצה ביום שכזה?"
גב' מורל התפלאה שמישהו קורא לה גב' דוריס משום שזהו שמה.
"גב' דוריס, את רוצה לבוא ליום ההולדת שלי?" הוא שאל.
גב' דוריס ענתה לו בכעס: " אני לא בטוחה שאוכל לבוא אבל אשתדל."
הילד הלך וגב' דוריס חזרה למיטתה. לאחר 3 ימים הגיע יום ההולדת של הילד. גב' דוריס התלבטה אם ללכת או לא, ולבסוף היא החליטה ללכת.
בינתיים, במסיבה, הילד חשב לעצמו: "היא בטח תבוא, היא אמרה שתבוא." הוא אמר לכולם: "תתחילו להכין את ההפתעה לכבוד גב' דוריס, אני רוצה שהכול יהיה מוכן בקרוב, היא בטח עומדת להגיע."
ובאמת, גב' דוריס הגיעה למסיבה, אך כשנכנסה לא ראתה איש. מיד חשה כעס על הילד שעבד עליה וכבר פנתה ללכת, אך בן רגע החדר התמלא בקריאות "מזל טוב גב' דוריס". היא התבוננה בקהל ובקושי זיהתה אנשים. היא חיפשה את הילד הנחמד שאירגן את הכול ומצאה אותו. הוא אמר לה: "מזל טוב, גב' דוריס!"
היא ענתה: "תודה רבה לך. בכלל שכחתי שהיום זה יום הולדתי. זה מאוד נחמד מצידך."
"אין בעד מה, אך עכשיו את באה איתי למסיבה של דודתי." ענה לה הילד.
הם הלכו למסיבה ושם חיכתה לגב' דוריס הפתעה. כשנכנסה חיכו לה המון אנשים שהיו שם בשביל מטרה אחת: ללמד אותה לרקוד. היא רקדה, וצחקה והודתה לכולם ומאז אותו היום כל בוקר גב' דוריס קמה עם חיוך ואוכלת ארוחת בוקר בחיוך, וכך גם כשהיא הולכת לישון – עם חיוך גדול על הפנים.

הסוף.