רוסוס – הנסיך פטרוס/חלק 1

שם הפרק: הפגישה

באותו בוקר מרי (MARI) לא ידעה את נפשה, היא קראה כבר 5 פעמים לנסיך לצאת מחדרו והוא אינו יוצא. איך תציג את עצמה בתור שמרטפית טובה ואחראית כאשר איננה יכולה להוציא ילד בן שתיים עשרה מחדרו. היא התקדמה בפעם השישית לאותו בוקר אל חדרו של פטרוס ודפקה על הדלת.
"כן?" נשמע קולו הצעיר של הנסיך מהחדר.
"אדוני," התחננה מרי, "הארוחה מתקררת, אולי בכל זאת תרד?"
"עוד חמש דקות," נשמעה התשובה מעבר הדלת.
"אבל.."
"על השעון! עכשיו תעזבי אותי!"
פטרוס חזר אל המשקפת שלייד החלון, היום הוא יצא מהחומה של הממלכה, נכון שלא בדיוק מרשים לבני מלוכה לצאת מהחומות עד גיל בגרות (שש עשרה באותם ימים) ללא ליווי מיוחד אבל לא היה לו איכפת! הוא רצה לצאת, וכך הוא יעשה! הוא כוון את המשקפת אל הפרצה שגילה בחומה אשר הייתה בצד השני של העיר. הוא הרים את מבטו אל השעון והופתע לגלות שעברו כבר חמש דקות.
"אדוני-" אמרה שוב מרי אך קטעה את דבריה שהדלת נפתחה.
הם ירדו לקומה התחתונה שם השולחן כבר היה ערוך ומסודר לארוחת הבוקר של הנסיך. היה ברור שילד לא יוכל לגמור שמונה ביצים מקושקשות, ארבע לחמניות, סלט משפחתי ועוד מיני מזונות שלא ראינו בחיים וכנראה שלא נדע את שמם…
"מרי!" קרא פטרוס.
"כן אדוני," מרי מהרה לצאת מהמטבחון הצמוד לחדר האוכל מנגבת את ידיה בסנרה.
"היום נשחק בניווט." אמר לה, עינייה של מרי אורו מייד, למרות שהייתה בת שמונה עשרה אף פעם לא התנגדה לשחק במשהו, כמו אנשים פשוטים רבים היא לא ידעה כרוא וכתוב וזה השאיר אותה בעלת אופי ילדותי.
"כמובן אדוני, האם הכנת כבר מפה?"
"כן, ותפני בבקשה את ארוחת הבוקר, אלא אם כן את רעבה."
לאחר שמרי פנתה את הכלים והנסיך התלבש, הם התחילו את מסע הניווט שלהם בגן הארמון והתקדמו לפי המפה לעבר השער, משם לרחובות העיר, כיכר המזרקה, השוק המרכזי.. ושם הם עצרו.
"מה קרה אדוני?" שאלה מרי, מופתעת מהעצירה הפתאומית.
"מרי," אמר פטרוס בקול שקט וחלוש, "הביאי לי בבקשה כוס מים.."
"כן אדוני, מייד," ובמילים אלו הסתלקה לה, היא לא הייתה חכמה במיוחד.
פטרוס הכניס את המפה לכיסו ופנה באחת הסמטאות הקרובות הצמודה לחומה, באותה הסמטה הייתה הפרצה, היא הייתה מספיק גדולה כדי שיוכל להכנס בה ללא מאמץ.
שיצא מתוך החומה נגלו לפניו שדות חיטים מבשילים, השעה הייתה שעת בוקר והוא רצה לראות רק קצת את היער שבסוף השדה ולחזור מייד. אך כמובן שכשנכנס ליער החל להתקדם לתוכו ולאבד דרכו ביער בלי לשים לב. הוא החל לקטוף פירות מהשיחים והעצים, לטפס על העצים ולשתות ממיימי נהר שזרם בקרבת מקום. כאשר השמש עמדה במרכז השמיים הוא נרדם מתחת אילן ענקי והתעורר בשעת דמדומים. אז פטרוס מצא עצמו אבוד בלב יער.
"כנראה נגזר עליי למות בגיל צעיר," מלמל לעצמו.
"ומדוע זאת?" שאל קול לידו.
"מפני שברחתי ממרי והתגנבתי ליער ללא ידיעת איש.." אמר בעודו שוכב עדיין על הדשא, " לא אוכל למצוא את הדרך חזרה לבדי."
"אם כך אדוני, שב על גבי ואשא אותך אל ממלכתך." אמר אותו קול פעמונים עבה.
פטרוס הרים את ראשו וראה אותו, את הסוס הלבן אשר דיבר אליו.
"אתה רוסוס," אמר הנסיך, מופתע.
"ומי אתה, אדוני, אם יורשה לי לשאול?" שאל הסוס.
פטרוס נרתע מדבריו, סוסים מדברים הוא לא ראה כל יום.
"אני הנסיך פטרוס,"
"אם כך, הנסיך פטרוס, אתה אדוני החדש."
"אנא ממך, קרא לי פיטר, אפילו הוריי קוראים לי בתואר נסיך," אמר פיטר.
"פיטר, אם כן?" שאל רוסוס.
"כן,"
"טוב, אז פיטר, שב על גבי וארכיב אותך אל ביתך." אמר רוסוס.
פיטר התיישב על הסוס במיומנות ורכב עליו לביתו.