E8

דם המטפטף לתוך עצמו – 2

E8 24/11/2016 744 צפיות 3 תגובות

"ארץ הצבע?, איפה זה?".

אמי הסתכלה עליי במבט מודאג קלות ושינתה במהירות את הבעתה.

"ארץ הנבואה, אנחנו האנשים בעלי יכולת הצבע קוראים לה ככה, אתה תבין למה קוראים לה ככה שנגיע לשם".

אבי קוסטדי שמו, אבל כולם קוראים לו טדי בגלל הגודל שלו, הוא בן אדם רחב וגדול עיניו בצבע ירוק בוהק וצבע עור חום.

הוא התעצבן מהעובדה שאני מסתכל עליו ועל אמא עובדים ואני לא עושה כלום.

"רנוב, יא עצלן לא עושה כלום שכמוך, קום ותעזור לאמך אם לא אתה תיסע איתנו בתוך ארגז".

קפצתי במקומי ורצתי לקחת מאמי ארגז כבד במיוחד ובו היום מלא ניירות עם כתוב לא ברור עליהם, אבל ככול שהתרכזתי ראיתי שאני יכול לקרוא אותם, לא לקרוא, יותר כמו להרגיש אותם.

מחוץ לבית ישב נזיר על עגלה שכבר חלקה הייתה מלאה ארגזים ומעט כלים, שאלתי לשמו ואמר לי "מאג'יסטר" וחייך אליי.

שמתי את הארגז בצד העגלה, לאחר מספר שעות שבהם שלושתנו העברנו ארגזים במהירות, לבסוף נשאר ארגז אחרון, הוא היה ארגז בצבע סגול, אבי ביקש ממני לקחת אותו איתי, הסתכלתי עליו ושאלתי למה והוא פשוט התעלם.

עלינו כולנו על העגלה, מאג'יסטר הסתכל עלינו ושאל משהו בשפה לא ברורה והוריי ענו לו כן.

לפתע הוא הפשיט מעליו את הגלימה הארוכה ואמר באותה השפה הזו כמה מילים, גופו זהר לפתע במיליון צבעים, זה היה נראה כאילו דמו מתחת לעורו זוהר ואז העגלה התחילה לזוז.

"נו רנוב אתה אוהב את הטריקים של מאג'יסטר?" אמי שאלה כאשר מחבקת אותי, מסכנה יש לה פחד גבהים קל.

התעניינתי, הצצתי מקצה העגלה למטה וראיתי רגלים גדולות העשויות מעץ מהלכות, הסתכלתי סביב ולא ראיתי את מאג'יסטר, "אמא איפה מאג'יסטר?".

וקול מלמטה דיבר "אני כאן!, בוא תרד לראות".

אמי נתנה לי בקושי לעזוב את חיבוקה, ונתלתי על קצה העגלה וראיתי את מאג'יסטר עכשיו בעל 4 ידיים מזיז את רגליי העץ כאשר בקצה ידיו הילה סגולה.

"יש לי עוד הרבה טריקים מתחת לעורי" אמר מחייך אליי עוד פעם.

כזה מוזר לראות בן אדם כזה רזה עד כדי כך שעצמותיו כמעט בחוץ מזיז עגלה שלמה שעליה יושבים עשרות ארגזים ושלוש אנשים, אבי כרגיל מעשן ומסתכל לכול הכיוונים כאילו מחפש אחרי משהו ואמי תפוסה עליי ומחבקת אותי חזק, אמי הייתה אישה לבנה מאוד וקטנה, היא תמיד טיפלה בי ,אהבה אותי ופינקה אותי מגיל קטן היא תמיד בין לימודים בילתה איתי כמה שיותר בעוד שאבי למד לא חשוב מה, אף פעם לא אהבתי את אבי, הוא אף פעם לא התייחס אליי כבנו אלא כמטרד, אני יודע שהוא אוהב אותי, אבל אני שנאתי אותו, תמיד לומד, פעם אחת שאלתי אותו למה הוא ככה ולא רוצה לשחק איתי והוא ענה באדישות "כדי שיהיה לך בחירה".

טדי הסתכל עליי ושאל "אתה לא מתעניין במה שיש בקופסה?".

תאמת התעניינתי אך לא רציתי לפתוח מהפחד שאשב בקופסה כול הנסיעה לבסוף אמרתי כן.

"תפתח אותה זה מתנה רנוב".

במהירות התחלתי לפתוח את הקופסה בתוכה היה צמיד קטן שזהר חזק ממש, הוא היה מעוטר במתכת ירוקה אשר היה עליו כתוב משהו קטן.

"מה שכתוב שם זה "הגוף והנפש מחוברים בשליטה, הבחירה היא מה שעוכר שלום ביניהם"" אבי אמר "זה יעזור לך להתרכז כאשר יש צורך אך אל תשתמש בה כאשר אין, היא מקוללת".

מתוך סקרנות לבשתי אותה ישר.

"ערך החיים הוא אפסי, דמך יפול על ידי אלוהים, עקרון הבחירה הוא אשליה, החיבור ביניהם הוא הצדקה, תרכין ראשך..".

ואז אני רואה את אבי עם הצמיד ביד "אל תשתמש בה אם אין צורך, הקללה שלה תוכל לסבול את הקללה שלה כאשר הנבואה והצורך יגיע".

אמי נתנה בטדי מבט זועם "אל תבלבל לילד את המוח, אתה חולם את אותם חלומות שאבי חלם, אל תכניס לילד את המחשבות האלו".

"צודקת".

אחרי דממה ארוכה הגענו לקצה בין ארץ השליטה לארץ הנבואה, הנהר היה רגוע ומולנו היה חומה ארוכה וגבוהה אשר אם ניסתה למצוא את סופה לא היית מצליח, אבי קפץ מהעגלה, ולפתע העגלה נפלה לאדמה ואמי כמעט שברה לי כמה עצמות מפחד, מאג'יסטר ואבי נגעו בנהר ולחשו למים משהו קטן, ואז אבי צרח עליי "שים את הצמיד רנוב!" הפעם הרעשים היו חלשים יותר אבל נשמעו.

"הדם שלך יהיה על לשונם של מוריך".

טדי הוציא אותי מההתרכזות בקולות ואמר בוא הנה מהר, הגעתי לנהר, הנהר לא היה כבר בצבע כחול הוא היה נראה אדום "אל תפחד בני, פשוט תלחש לנהר "ימח עתידך"" וככה עשיתי, הקולות לפתע צרחו לי במוחי אבל הנהר חזר להיות כחול והכול נהיה שחור.


תגובות (3)

אני כותבת הכי בקצרה שאני יכולה כי אין לי כח ויכולת.
1. בהתחלה: האבא אומר משהו *כשנגיע.
2. בכל סיום פסקה (ענקית כמו שאתה אוהב, או אפילו דיבור), יש לשים נקודה. לא שמת בכל הדיבורים.
3. בתיאור של האבא: *עורו. צריך שייכות.
4. כשהוא לוקח את הארגז: *היו, בטח שגיאת מקלדת.
5. יש בעיית זמנים: לפעמים אתה כותב הווה ולפעמים עבר. כשהתחילה הנסיעה אמא שלו שאלה אם הוא אוהב את הטריקים וא כתבת "מחבקת" ו"יש לה", ובכל שאר הסיפור הזמן הוא עבר. תכתוב "חיבקה" ו"היה לה".
6. יש פעמיים "כזה" במשפט אחד בפסקה הגדולה. תוכל להחליף את הראשון ב"כה" או "היה".
7. עוד פעם בעיית זמנים: "אבי עישן ומסתכל… אמי תפוסה עליי ומחבקת אותי" תחליף לעבר.
8. באותה פסקה יש מליון ואחת נושאים וכולם באותה שורה. אתה חייב לחלק את הפסקה לשורות ברורות וקטנות יותר!
9. "תאמת". לא כותבים "תאמת". כותבים "את האמת" או "ת'אמת", אפילו שזה משלב לשוני נמוך.
10. הצמיד ההוא – *מעוטר. חפש מאותר במילון.
11. *עליה, מתכת – נקבה.
12. מאיפה בא הקול שדיבר?
13. *הייתה חומה, חומה – נקבה.
14. *ניסית.
נסה ליישם.

25/11/2016 12:59

משפט הוא היחידה הבסיסית. אתה לא צריך לעשות כל משפט בפסקה נפרדת (חוץ מבדיבור) וקצת יותר משפטים ופחות פסיקים.
אבל הסיפור נשמע ממש מעניין. תמשיך – העלילה נשמעת ממש מגניבה.

25/11/2016 19:55
    E8 E8

    יום ראשון חלק שלישי בתקווה

    25/11/2016 19:58
סיפורים נוספים שיעניינו אותך