_Nina_
היי, תסלחו לי שהעליתי את הפרק הזה רק היום, פשוט הייתי די עסוקה. לשמחתי, הצלחתי לסיים לכתוב את הפרק ה6😌 מקווה שתהיה קריאה מהנה, שיהיה שבוע טוב❤

הדרך לאוצר- פרק 7

_Nina_ 08/05/2021 401 צפיות 3 תגובות
היי, תסלחו לי שהעליתי את הפרק הזה רק היום, פשוט הייתי די עסוקה. לשמחתי, הצלחתי לסיים לכתוב את הפרק ה6😌 מקווה שתהיה קריאה מהנה, שיהיה שבוע טוב❤

"אוצר? את לא עובדת עליי נכון?" הוא אמר בהתלהבות. החיוך שלו נהפך לרחב יותר.
"כן, אני אומרת את האמת" אמרתי בקול רם.
"רק שנייה, לפני הכל אני מצטער, על אימא שלך" החיוך שלו נעלם. זאת כבר הפעם המיליון ואחת שאני שומעת את זה. בכל פעם חדש האמירה הזאת מפלחת את ליבי.
"גם אני" אמרתי בעצב.
"אפשר לדעת איך היא מתה?" הוא שאל בעדינות.
"ממחלה סופנית. היא הסתירה אותה במשך הרבה זמן עד שפשוט היא לא יכלה יותר." מבלי ששמתי לב בכיתי כמו תינוקת.
"זה בסדר, אני מבין אותך" הוא התקרב והסתכל עליי עם עיניו הגדולות. ידו ניגבה בעדינות את דמעותיי. הסתכלתי עליו בחזרה.
"אני גם איבדתי את אימא שלי לפני הרבה זמן, כשהייתי ילד. כשזה טרי זה הכי קשה, אבל עם הזמן הכאב מתחיל לשקוע." הוא אמר בקול חלש והתרחק ממני טיפה. מיהרתי לנגב את שאר הדמעות ולהתעשת.
"אני מצטער אם אני מעביר את הנושא מהר מדי, אבל אם אני מבין נכון, אימא שלך מצאה אוצר והחביאה אותו?" הנהנתי.
"והאוצר הזה נועד כדי לשחרר את האזרחים העניים מהעוול שלהם?" הוא שאל.
"כן, אבל זה לא יהיה כזה פשוט. נכון ארתור? מי שסיפרתי לך עליו? גם הוא מחפש אותו, ואני בטוחה שהוא יעשה איתו דברים רעים." קולי הפך להיות נחוש ועמוק יותר.
"לפי מה שאמרת, ארתור הזה הוא זה שאחראי ללקיחת המיסים שלי ושל האנשים כאן?" הפרצוף שלו היה זעוף, מלא בכעס.
"בין היתר. אני חושבת שיש איתו עוד אנשים. עוד מעט יתקיימו בחירות חדשות לראשות העיר ואם הכל ילך לפי התכנון שלו, הוא הולך להיבחר." צמרמורת עברה בגופי. לא מהקור העז, אלא מדבריי. ניקו פשט מעליו את הז'קט הדק שלו, והניח אותו על כתפיי. התרגשות קלה הציפה אותי. אני אפילו בטוחה שהסמקתי.
"לא קר לך?" שאלתי בדאגה.
"קר, אבל אני ג'נטלמן. תודי לחינוך של אימא שלי" הוא חייך את חיוכו הרחב והיפה שלו. הוא הזכיר את את אימא שלו והוא לא בכה או היה נראה עצוב. מעניין אם גם אני אוכל לעשות זאת מתישהו.
"ארתור הוא האבא החורג שלך?" הוא שאל.
"הוא כלום בשבילי" אמרתי בעצבים. הוא הביט בי ברחמים.
"יש כאן משהו שאני לא מבין… למה אימא שלך עד עכשיו לא עשתה עם האוצר הזה משהו? ולמה היא רוצה שהוא יגיע דווקא אלינו?" הוא שאל.
"לפי מה שהבנתי ממה שהיא כתבה, היא פחדה לגעת בו. אולי היא חשבה שהוא שייך למישהו והיא פשוט לא רצתה להסתבך. כנראה שהיא חיכתה לרגע המתאים… רק חבל שהיא לא ידעה שאסור היה לה לספר על כך לארתור." נאנחתי.
"זה באמת חבל, אבל אפשר להבין אותה. אם היית במקומה היית חושבת שהבעל שלך הוא בעצם מפלצת זדונית?" הוא אמר בקול רם.
"סביר להניח שלא"
"היא גם כתבה עוד משהו, שאני לא מצליחה להבין. היא כתבה שהיא הייתה אחת ממכם."
"אחת מאיתנו?" הוא היה נראה מופתע.
"אני חושב שאימא שלך הסתירה ממך כמה דברים. את צריכה לגלות מה הם."
"אני חייבת" אמרתי ברצינות.
שתקנו במשך כמה רגעים עד שניקו המשיך לדבר.
"אז למה אנחנו מחכים? את יודעת איפה האוצר?" הוא שאל בלהט.
"זאת הבעיה, אין לי מושג. אם אני זוכרת נכון, אימא שלי כתבה שהוא נמצא הרחק מכאן, במקום שבו הלב שלה נמצא."
"טוב זה באמת יותר מדי כללי…" הוא התיישב על הרצפה ומשך את שיערו לאחור בתנוחת חשיבה.
"אבל היא כתבה שיש בו סכום כסף עצום." המשכתי.
העיניים שלו זהרו. אני יודעת שניקו מעוניין בכסף. הוא נמצא בחוב ענקי, אבל האם הוא מתכנן לקחת את האוצר לעצמו? לא, אני לא חושבת. הוא יודע באיזה מצב האזרחים כאן נמצאים, והוא לא יקפח אותם. יכול להיות שאני טועה ושהוא לא כמו שחשבתי שהוא, אבל אני לוקחת את הסיכון.
"במקום שבו הלב שלה נמצא…" חזרתי בקול.
"היא בטח התכוונה למקום שהיא מרגישה מחוברת אליו, שהיא אוהבת." מה שניקו אמר היה נראה לי הגיוני. ניסיתי לחשוב קצת, והצלחתי להגיע לקצה חוט.
"לפני שאני ואימא שלי הגענו למרכז העיר, גרנו בצפון עם אבא שלי, באחד הכפרים שם." התחלתי לומר. הזיכרון של הילדות הטובה שלי עדיין חקוק בראשי.
"אחר כך הוא עזב אותנו בפתאומיות וקרה מה שקרה, אבל-" הוא קטע אותי.
"את חושבת שאולי האוצר נמצא שם?" הוא נעמד. הבעת פניו הייתה נחושה.
"אני לא בטוחה, אבל יש לי הרגשה" אמרתי בקול חלש.
"אם כך, אסור לבזבז זמן. אני אקח איתי כמה מהבחורים פה ונצא לדרך." קולו היה רציני מאוד, כמו לוחם שעומד לצאת לקרב.
"סליחה?" שאלתי בתמיהה.
"מה? זאת אומרת, את רוצה לקחת חלק בזה?" הוא שאל בפליאה.
"למה שלא?" עצבים התחילו להשתלט עליי.
"אני זאתי שגיליתי לך על האוצר, ויש לי את האפשרות לגלות מידע רב. בכל זאת, אני "הבת" של האויב שלכם. חוץ מזה, איך תמצאו את האוצר בלי העזרה שלי? זה לא שאתם יודעים במדויק איפה גרתי, אבל בסדר, אני מניחה שתסדרו לבד…" פניתי ללכת אך הוא החזיק במרפק ידי.
"חכי שנייה ליזה" ידו חיממה את עורי.
"פשוט… זה לא הולך להיות קל את יודעת, רוב הסיכויים שגם נצטרך להילחם מול ארתור ושאר החברים שלו. לא חשבתי שמישהי כמוך תרצה ללכלך את הידיים שלה."
"מישהי כמוני? תראה, אני ממש לא כמו שאתה חושב. אני חיה חיים שאני לא רוצה לחיות, אני נמצאת סביב סביבה של אנשים שרובם מגעילים אותי. אני רק נראית כמוהם אבל הלב שלי נמצא איתכם." אמרתי ברגש רב.
"סליחה, יצאתי טיפש אני-"
"חשבתי שגרמתי לך לחשוב כך ברגע שגיליתי לך על האוצר, ברגע שסמכתי עלייך. אם הייתי כמו אבא שלי, אתה חושב שהייתי מספרת לך עליו בכלל?"
"אני מצטער, את צודקת. קשה לי לסמוך על אנשים, ולפעמים זה מקשה עליי נורא. כמובן, שאני אשמח להצטרף אלייך. אם את רוצה אותי עדיין…"
הוא נהיה מובך.
"מה לגבייך ניקו?" שאלתי בטון חזק ורציני. היה בו גם כעס.
"אני יודעת שאתה צריך חמש מאות אלף שקל נכון? כדי לשלם את החוב הזה שלך… אתה מבטיח שלא תגנוב האוצר בשביל זה?"
"שנייה, את באמת חושבת ככה?" הוא הביט בי. שתקתי.
"תראי, החוב שלי… אני לא יודע מה יהיה איתו, אבל אני לא ייצא שמוק. אני לא אגנוב את האוצר רק בשביל הטובה האישית שלי. זה לא אני. אני מניח שפשוט נצטרך לסמוך אחד על השני." דבריו גרמו לי להאמין לו אבל לא לגמרי.
אני לא מכירה את ניקו מספיק טוב, לכן אני אהיה זהירה, עד שאני ארגיש שאפשר לסמוך עליו.
"אז אני מניחה שאנחנו שותפים?"
"שותפים?" הוא קימט את מצחו.
"אנחנו צוות מעכשיו לא?" אמרתי בשמץ של שעשוע.
"אם כך, אנחנו צריכים מקום מפגש. את יודעת, שנוכל לתכנן שם את התוכניות שלנו." הוא גירד באפו.
"יש לך טלפון? שאלתי בתמימות.
"לא, אבל אני יכול להשיג אחד." גיחכתי.
"מה את רוצה, זה לא שיש לי עם מי לדבר…"
"יש לך משהו שאפשר לכתוב איתו?" הוא הושיט לי חתכת פחם מכיסו.
"אתה מצייר?" המחשבה שניקו הוא אמן גרמה לי להעריך אותו יותר.
"בעיקרון כן. בתקופה האחרונה יש לי חוסר במוזה, אז זה פחות הולך." הוא העביר את ידיו בשיערו הארוך והמושלם.
לקחתי את הפחם מידו וכתבתי עליה את המספר שלי.
"הנה, שיהיה לך טלפון, צור איתי קשר." הוא הסתכל על ידו המלוכלכת בפחם, והיה נראה שמח.
"מה לעשות בינתיים?"
"תדאג לאנשים כאן. תספר להם על ארתור, תגרום להם להיות מוכנים למרד. אבל אל תספר להם על האוצר. אסור שזה יגיע ליותר מדי אנשים."
"כן המפקדת" הוא חייך.
"בינתיים, אני אחטט בדברים של אימא שלי. אולי אני אמצא שם משהו שיכול לעזור לנו."
"אוקיי, אז נהיה בקשר?"
הנהנתי.
"וליזה? אם את צודקת בכל מה שאמרת, תתרחש מלחמה. אני לא אתפלא אם היא כבר מתחילה ממש עכשיו, האנשים כאן כבר לא מוכנים יותר לשתוק."
"הגיע הזמן לא?" שאלתי. אש חמימה התחילה לעלות בליבי.
"למלחמה?" הוא שאל בתמיהה.
"לשינוי"
***************************************
לשמחתי, כשעליתי במורד הרחוב לאחר שנפרדתי מניקו, הרכב שלקח אותי, עדיין היה שם. מסתבר שהנהג חיכה לי עד שאני אסיים. עליתי עליו, ונסעתי הביתה. הפעם האיש לא דיבר, אפילו לא שאל שאלה אחת. כשהגענו לבית הוא ירד איתי ביחד.
"סליחה? אתה צריך משהו?" שאלתי בפליאה. הוא שתק וצעד אל פתח הדלת. מיהרתי לרוץ אחריו ולעצור אותו.
"מה אתה עושה? למה אתה נכנס לבית שלי?" לפני שהוא הספיק לענות ארתור פתח את הדלת.
"בוב, טוב לראות אותך. קדימה תכנס." חיוך עליז הופיע על פניו.
"אתם מכירים?" הפניתי את מבטי אל הנהג. הוא לא הוציא הגה. כנראה שנוכחותו של ארתור מפחידה אותו.
"ליזה, הכירי. זה בוב, חבר טוב שלי וגם הנהג ששכרתי כדי שיעקוב אחרייך." הוא אמר זאת בקלילות, כאילו אין זאת דבר פסול.
"אתה עשית מה?" הייתי בשוק.
"הופתעתי לדעת שאת ביקרת במערב העיר בפעם השנייה. יכול להיות שזה בגלל המכתב של אימך? זה לא יכול להיות, הרי אמרת שלא קראת אותו… אולי זה בגלל הפרעוש שפגשת פעם קודמת?" הגיחוך שהיה בקולו כל כך עיצבן אותי.
"אתה באמת שכרת מישהו שיעקוב אחריי? מי אתה חושב שאתה?" צעקתי.
"אני האבא החורג שלך. וזה מספיק." קולו נהפך למאיים.
"אז איך היה? פגשת אנשים נחמדים? הם קיבלו את פנייך בברכה?" ההצגה שלו גרמה לי לכעס עצום.
"אוי נו, אתה יכול כבר להפסיק להעמיד פנים? אני יודעת שאתה יודע הכל. הרי בוב הזה סיפר לך."
"ליזה, אל תתקרבי לאנשים האלה. הם רק ירצו לפגוע בך. הם מקנאים בך, במה שיש לך."
"אתה יודע? אני לא חושבת שאכפת לך איפה ועם מי אני מסתובבת, אכפת לך מזה שהאנשים ידעו שהבת של ארתור נמצאת במערב העיר!"
"כנראה שאת יותר חכמה ממה שחשבתי. בסדר, אם כך אני אפסיק לשחק איתך משחקים. את מתכוונת לחפש את האוצר נכון? ולתת אותו לחברים החדשים המסכנים שאימצת לעצמך?"
התבלטתי מה לענות לו. אם אגיד את האמת, הוא ימשיך לשכור אנשים שיעקבו אחרי כל צעד שלי וירתק אותי לבית כל היום. בעצם, גם אכחיש זאת, זה לא יעזור. הוא כבר יודע את האמת.
"כן, זה בדיוק מה שאת מתכוונת לעשות." אמרתי.
הוא צחק במשך כמה שניות. היה בי דחף עז לשבור עליו את אחד מהאגרטלים שהיו לידי.
"כדאי לך להפסיק כבר מעכשיו. מכיוון שאימא שלך כתבה את המכתב הזה לי, אני אחליט מה לעשות עם האוצר. ואת ממש לא צריכה להיות קשורה לזה." הוא צעק.
"אימא שלי הייתה עיוורת! היא לא ידעה את הפרצוף האמיתי שלך. מה אתה מתכנן לעשות עם הכסף? חשבת אולי לחלק אותו לאזרחים העניים שאתה גנב מהם את כספם?"
"מסתבר שאת יודעת איזה מפלצת אני באמת, אבל אין לך מה לעשות עם זה. לצערך, את חיה ותחיי איתי באותו הבית אם תרצי או לא תרצי." הוא חייך חיוך זדוני.
"בסופו של דבר גם המפלצות נופלות." לא יודעת מאיפה המשפט הזה צץ, אבל הוא נכון. ארתור הוא מפלצת גדולה, שבסופו של דבר תובס, אני מקווה שעל ידי.
"תמשיכי ככה. בסופו של דבר את תתחרטי על כך." הוא אמר בקול עצבני ופנה ללכת, אך נזכר במשהו.
"כמעט שכחתי. מחר בערב יש לנו את מסיבת הבחירות. אני אזמין כל מיני אנשים חשובים, אז אל תחשבי אפילו לא להיות נוכחת. ועוד משהו, שתרגישי במיטבך, תחזרי ללמוד עם מתילדה. את גם ככה מפגרת בחומר." הוא הלך.
נשמתי עמוק, והרגעתי את העצבים הרבים שהיו בגופי. מיהרתי להיכנס לחדרי ולבדוק האם ניקו הצליח להשיג את הטלפון. לשמחתי, קיבלתי ממנו הודעה.
"יש לי חדשות טובות,
מסתבר שלאחד מהבחורים פה יש טלפון אז אני משאיל אותו ממנו."
"האנשים כאן כועסים בטירוף על ארתור, אני מתערב איתך שהם אפילו מוכנים לפרוץ אליו לבית, לכסח אותו ולתלות אותו על עץ."
"מצאת מידע חדש על אימא שלך? תעדכני אותי."

ההודעה שלו שימחה אותי. עכשיו, כשכל האזרחים במערב העיר יודעים מי האויב המרכזי שלהם, ארתור לא יוכל להמשיך לשלוט בהם יותר בכזאת קלות.
כתבתי לו בחזרה.
"היי ניקו, שמחה שהסתדרת עם הטלפון, ולגבי מה שכתבת."
"עדיין לא חיפשתי בדברים של אימי, אעשה זאת יותר מאוחר.
מה שכן, יש בעיה קטנה."
סיימתי לכתוב, וחיכיתי שהוא יענה. לאחר כמה דקות נשמע צליל הודעה.
"מה היא?"
"קודם כל, אמרתי לארתור שאני מתכוונת לחפש את האוצר. לא הזכרתי אותך כמובן, אבל הוא יודע שיש איזה בחור שאני מסתובבת איתו. הוא קורא לך פרעוש. בכל מקרה, הוא הצמיד אליי איזה מישהו בשם בוב שיעקוב אחריי. אני כבר אמצא דרך להתחמק ממנו."
"פרעוש? חצוף שכזה! אני אראה לו מה זה פרעוש…"
צחקתי בקול רם.
"תירגע, יש לי רעיון איך תוכל לעצבן אותו בחזרה. מחר ארתור מקיים את מסיבת הבחירות שלו. הולכים להיות שם כל האנשים שמיודדים איתו, אני אהיה שם, וגם אתה. ארתור הולך להיות עסוק מחר, ובעיקר שיכור לכן אנחנו ננצל את ההזדמנות, ונחזיר לאנשים שלך את הכסף שלהם."
"זה רעיון טוב, אבל גם מסוכן. אם הוא יתפוס אותנו…"
"הוא לא. אנחנו חייבים להצליח בזה."
"שנייה, איך אני אכנס לשם? אני ממש לא נראה כמו מישהו מהחברים של אבא שלך."
"תסמוך עליי, אני כבר אדאג לזה."
"אוקיי, החבר שלי פה לחוץ על הטלפון שלו, אני צריך לסיים. אז נדבר מחר?"
"שיהיה לילה טוב."
"לילה טוב. אה וליזה? שכחתי להגיד לך תודה"
"אני רק עושה את מה שאני צריכה לעשות. צדק."
אחרי שסיימתי לדבר עם ניקו, הלכתי לחדר של אימא שלי כדי לחפש מידע שיכול לעזור לי ולניקו במציאת האוצר, ושיחשוף בפניי פרטים על חייה של אימי. נכנסתי לחדרה ועצב רב תקף אותי. זאת הפעם הראשונה שאני כאן מאז שהיא מתה. החדר שלה נראה חסר חיים, אפל. לא נעים להיות בו.
בהתחלה התחלתי לחפש במגירות שלה, כל מה שמצאתי שם היו כמה ספרים, מטפחות ותכשיטים.
בדקתי בארון שלה, בין כל הבגדים, ולפתע הרגשתי במשהו קשה.
זאת הייתה קופסא. הוצאתי אותה בזהירות, והנחתי אותה על המיטה.
פחדתי לפתוח אותה, פחדתי ממה שיהיה שם. לבסוף, פתחתי אותה ובהיתי בסקרנות במה שהיה בתוכה.


תגובות (3)

אני לא אוהב את בוב. לא כי הוא עקב אחריה או כי הוא עובד בשביל ארתור, זה פשוט כי קוראים לו בוב. הוא הנוול האמיתי של הסיפור.
בוב…

מרגישים ממש את ה-'אמונה' שבין ליזה וניקו… צוות מושלם…
זה נראה מוזר שהוא ישר חושב לכיוון של 'קרב' עם האנשים של ארתור. למה זה חייב להתפתח לקרב כל כך מהר?

הפריע לי בקריאה הנושא של ההודעות. שמת אותן בין מרכאות כפולות שמראה על שיחה, אבל היו מקרים כמו ההודעה הראשונה שלו, שם הפרדת אותה לכמה שורות. לא הבנתי אם זו הייתה הודעה אחת או רצף של שלוש הודעות. לדעתי כדאי לאחד אותם, לשים את המרכאות רק בהתחלה ובסוף, גם אם את רוצה לרדת שורה, מאחר וסיום מרכאות ופתיחת מרכאות חדשות בהמשך היה התכתבות.

מחכה להמשך!

10/05/2021 16:03

    תודה רבה מאקס על התגובה.😁
    לוקחת לתשומת ליבי את הקטע של המירכאות. עזרת לי המון!

    10/05/2021 21:15

👍

27/05/2021 12:51
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך