המתאגרפת: פרק 16
"לאני לפני זה. לגבי מה שאמרתי לך מקודם. אני פשוט… רציתי שתנצחי את מבינה? עזבי את הריב שלי עם אריק. זה הגיע לך." הוא התבונן בי בעצב. חתכת שיער נפלה בחינניות על מצחו. עיניו בהקו.
"תאמין לי שאני גם ממש רציתי לנצח בקרב הזה פשוט, פחדתי. עלייך. אני יודעת שאני סתומה שהרגשתי ככה ושאתה בכלל לא מעוניין בי אבל-" לפתע הוא התקרב אליי והצמיד את שפתיו לשפתיי. באותו הרגע הופתעתי. התלבטתי אם לנשק אותו או לא. טיילר התרחק והסתכל עליי במשך כמה שניות. "אני לא מצליחה להבין אותך." לחשתי.
"גם אני לא מבין את עצמי. אני רק יודע שאני לא יכול להפסיק לרצות בך." לפני שהספקתי להתחיל לדבר
הוא נישק אותי בתשוקה. כשהנשיקה התגברה, הרגשתי שאני נמסה. מגע שפתיו הרגיש כל כך נעים שכמעט בלענו אחד את השני. הוא נגע בעדינות בעורפי והזיז את שערי שהתפרע על פרצופי.
הנשיקה נמשכה במשך שניות ארוכות, עד שקלטתי שזה לא בסדר. התרחקתי ממנו במהירות וקמתי מתנוחת הישיבה. "תפסיק עם זה טיילר, בחייך. לפני שנייה התעצבנת עליי כמו לא יודעת מה ועכשיו אתה מנשק אותי? ככה זה אצלך?" התחלתי להתעצבן.
"רגע. חשבתי שההתנהגות שלי מקודם הייתה מוצדקת לא?" הוא שאל בתמימות.
"לא. אני ממש לא חושבת ככה."
"ובכל זאת נישקת אותי?"
"טכנית אתה זה שנישקת אותי."
"בשביל נשיקה צריך שניים את יודעת." הוא גיחך.
"בכל מקרה, אתה לא סגור על עצמך. מצד אחד זה נראה שאתה מחבב אותי, מצד שני יש לך חברה בשם אליס. זה לא מתאים לי." אמרתי בכעס.
"לאני את צודקת. לא נפרדתי מאליס. מהיום שהיא נחטפה לא הפסקתי לחשוב עליה ולנסות לחלץ אותה. אני אהבתי אותה. אבל עם זאת, הלב שלי כבר לא שייך לה." הוא הסתכל עליי במבט מלא כנות. הרגשתי שהוא באמת מתכוון לזה.
"מה זה אמור להביע?"
"שאני לא יכול להיות איתך עד שאני אפרד ממנה. הבנת?"
"חכה, מי אמר שאני בכלל רוצה להיות איתך?"
"לפי מה שהתרחש פה לפני כמה שניות, זה די נראה ככה." הוא צחק. מבטו הופנה היישר אל שפתיי. הוא כמעט נישק אותי שוב אך התחמקתי ממנו בטבעיות. "טוב. אז התוכנית היא כזאת." הוא עשה פרצוף מבואס ולאחר שנייה נהפך לרציני.
"אני אמורה להפגש היום עם בני האופל." קיוותי שהתגובה שלו לא תהיה דרמטית מדי.
"עם בני האופל? היום? את השתגעת?" הוא הרים את קולו.
"תרגע, אני לא תכננתי להפגש איתם. אבל אם אנחנו רוצים לחלץ את אליס ואת השאר שכלואים שם אני יכולה להשתמש בזה במלכודת."
"והם ממש יאמינו לזה…" הוא גילגל את עיניו.
"אתה יודע איפה הם בדיוק נמצאים?"
"כן. בתוך המחנה של בני האופל יש חדר סודי שסביבו נמצאים מלא שומרים. לפני שמגיעים לחדר, קודם כל צריך לפרוץ למחנה שלהם. הוא מוקף בגדר חשמלית ובכל פינה נמצא שומר. הם מיומנים מאוד. יש להם כל מיני כלי נשק שיכולים לשתק אותך. אותי ואת השאר לפחות. אנחנו הצלחנו לפרוץ למחנה כמה פעמים אבל אף פעם לא הצלחנו להגיע עד לחדר שבו הם מחזיקים אותם." תחושת ייאוש הופיעה בקולו.
"אני אגיד לבני האופל שאני מסכימה לבוא איתם, בתנאי שהם קודם כל ישחררו את אליס ואת הבחורים שכלואים שם איתה. אתה תחכה להם מחוץ למחנה וברגע שתוביל אותם החוצה למקום בטוח תשלח לי הודעה. אני כבר אברח מהם איכשהו."
"הרעיון סביר. השאלה היא אם באמת תצליחי להתמודד איתם."
"אני אצליח. אני חושבת."
"רגע, למה את כל כך להוטה פתאום להציל אותם?"
"כי… טוב זה בגלל אריק. איכשהו יצא שהרבצתי לו בטירוף. הוא איים עליי שאם אני לא אקריב את עצמי היום לבני האופל הוא ידאג שאני יושהה מבית הספר."
"את הרבצת לו? וואו לאני אני גאה בך." הוא חייך.
לפתע צפצוף של הודעה נשמע. מיהרתי לגשת אל הטלפון. זאת הייתה הודעה מבני האופל.
"היום בשעה תשע בחורשה שנמצאת ליד בית הספר שלך. תגיעי לבד." קראתי בקול.
"אוקיי. אז היום בתשע תגיעי לחצר בית הספר. אה ואל תספרי על כך לאף אחד. אם מיס קמבל תשמע על זה, היא תתחרפן." הנהנתי.
"אני צריך ללכת לפגישה עם מיס קמבל. אני אעדכן אותך אחר כך."
"בסדר. נתראה." לפני שיצאתי מחדרו הוא משך את ידי אליו ונתן לי נשיקה חטופה. אני בטוחה שהלחיים שלי היו אדומות כעגבנייה באותו הרגע.
לבסוף, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהשלים את החומר שפיספסתי בכל השיעורים שלא הייתי. כמובן בעזרת מופיסי הגאון. שלחתי לו הודעה שיבוא לסיפרייה. לאחר כמה דקות שבהם הייתי עסוקה בלעיין בכל מיני ספרים שהונחו ליד עמדת הספרנית, הוא ניגש אליי. הבעת פניו הייתה מתוחה.
"את יודעת איפה סקיי?" הוא שאל בקוצר רוח.
"הוא לא מתאושש אצל האחות?" העמדתי פנים.
"לא. כרגע מוקי מחליף אותו." הוא נאנח וצחק.
"עכשיו ברצינות לאני, הוא לא נמצא בשום מקום. כאילו האדמה בלעה אותו. לאן יש לו ללכת במצבו?"
מה הייתי אמורה להגיד לו? שמיס קמבל החליטה להעיף אותו מכאן בגלל שמישהו הכניס לו שבב למוח שגורם לו לפגוע בבית ספר? מכיוון שלא רציתי לשקר לו יותר. זה בדיוק מה שאמרתי.
"מה?" הוא אמר בפה פתוח.
"אני לא משקרת לך. זה באמת הסיבה שבגללה הוא לא כאן."
"זה לא הזמן להיות צינית. אם הוא שלך לך הודעה או משהו כזה תגלי לי. בבקשה ממך." שתקתי.
"אני באמת שלא משקרת לך, זאת האמת."
"מה קורה לך לאחרונה? את נמצאת באיזה כת נכון? את בכלל לא מגיעה לשיעורים ורוב הזמן את נמצאת עם טיילר. המאמן שלך. אתם ביחד נכון?"
"מופיסי מאיפה הבאת את זה…" אמרתי במבוכה.
"את אוהבת אותו והוא אוהב אותך. זה שקוף. אבל את לא אמורה להצמד אליו כל הזמן בגלל זה."
"למה אתה אומר את זה?"
"תתאפסי על עצמך לאני. זה הכל." הוא הטיח בי.
"מה שתגיד." התעלמתי מדבריו אבל הוא באמת צדק. זה באמת נראה ככה מהצד.
"בכל מקרה, למה אתה ואנריקה הלכתם באמצע הקרב?"
"אנריקה היה חייב ללכת לאנשהו, ואני ליוויתי את מוקי לאחות. היא טיפלה לו בפצעים. אני ממש מצטער שהפסדתם. אבל אל תשכחי שהחבר'ה של אריק באמת נורא טובים." הוא נאנח. הבעת פניו הייתה עצובה.
"טוב דיברנו מספיק. אתה מוכן לעזור לי להשלים את הפער?" הסתכלתי על ערמת הספרים שהונחה לידי וידעתי שזה לא הולך להיות כזה פשוט.
"כמובן! שנתחיל מהיסטוריה?"
"היסטוריה? מעולה. אני די טובה במקצוע הזה." חייכתי. שמחתי שיש לי חבר כמו מופיסי שמוכן לבזבז את הזמן החופשי שלו בלתת לי שיעורים פרטיים.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
"תודה שהגעת טיילר. אתה יכול לשבת. קודם כל, אני מצטערת על ההפסד של הקבוצה שלך.למרות שלאני ומוקי באמת נלחמו היטב."
"אני מסכים איתך. אני מקווה שבקרב הבא ננצח. מיס קמבל, מה בנוגע לסקיי? את כבר הוצאת אותו מכאן?"
"לצערי כן. הוא נמצא אצל מישהו שאני מכירה. הוא יטפל בו עד כמה שהוא יכול עד שבני האופל כבר יגרמו לו לבוא אליהם."
"סקיי המסכן…"
"אם הוא היה נשאר כאן, הוא היה הוא רק צרות לבית הספר. לא הייתה לי ברירה."
"מה לגבי לאני?"
"אני רוצה שהיא תקח חלק באימונים שלך. היא תצטרף לשאר הלוחמים שלנו. כמו שאתה יודע, היא עדיין לא מודעת לכוח שטמון בה. אתה צריך לעזור לה להוציא אותו ממנה. בחוכמה כמובן. רק אז היא באמת תוכל לשמש כמנהיגה אמיתית."
"בנוסף לאימוני האגרוף שהיא משתתפת בהם עם החברים שלה?"
"כן. הגיע הזמן שהיא תתעלה על עצמה."
"זה לא קצת יותר מדי? אל תשכחי שהיא גם צריכה ללמוד בנוסף לכל."
"אני אקל עליה. אני מנסה כמה שיותר לעזור לה. אל תשכח שבני האופל לא מחכים, בכל רגע נתון הם עלולים לבוא לכאן. בעוד שבוע מסתיים הסימסטר הראשון. הם עלולים לבוא לכאן לפני כן. אנחנו צריכים להיות מוכנים."
"זה מטורף לגמרי."
"אתה צודק, המצב הזה באמת לא להיט מה שנקרא."
"טיילר, אני יודעת שכמה מאיתנו כלואים אצל בני האופל. וביניהם נמצאת אליס. זה ברור לי שהם מוכנים לשחרר אותם בתמורה ללאני אבל, זה לא יכול לקרות. אתה יודע את זה נכון?"
"כן. אני יודע."
"יופי. שנעבור לנושא הבא שצריך לטפל בו?"
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
כבר הגיע הערב ומופיסי ואני עדיין היינו שקועים בלמידה. אחרי שמופיסי סיים לעבור איתי ברפרוף על החומר שאני צריכה לדעת, ניצלתי את הזמן כדי להשלים כל מיני עבודות. מופיסי היה עסוק בלקרוא ספר. "מופיסי מה השעה כבר?" מתחתי את גופי שהיה תפוס לגמרי . "כבר שמונה! עוד מעט הארוחת ערב מסתיימת. כדאי שנזדרז." הוא אמר בלחץ. אספתי במהירות את כל הדפים והספרים שהתפזרו על השולחן ויצאנו אל עבר חדר האוכל. הייתי כל כך רעבה שישר ניגשתי אל מגשי האוכל והעמסתי מלא מאכלים על הצלחת. הערב היה בתפריט תפוחי אדמה בתיבול שמן זית, נתחי עוף, ופסטה ברוטב עגבניות. די פשוט אבל טעים. כשסיימתי למלא את הצלחת שלי, הצטרפתי למופיסי, אנריקה ומוקי שהתיישבו בשולחן הקבוע שלנו. מוקי היה נראה הרבה יותר יותר מהצהריים. "טוב לראות שהתאוששת." חייכתי לעברו.
"סתם קיבלתי כמה פצעים קטנים, בכלל לא רציתי ללכת לאחות. רציתי להישאר לקרב שלך אבל מופיסי התעקש שאני צריך טיפול. מה לגבייך? שמעתי שכריס גבר עלייך אה."
"קוראים לו כריס? טוב לדעת. אני בסדר, כמו שאתה רואה. רק חבל שהפסדנו להם." הפה שלי היה מלא בפסטה. בטח כל הפרצוף שלי היה מלוכלך ברוטב.
לפתע טיילר ניגש לשבת לידינו. הוא חייך אליי והושיט לי את המפית שהייתה לידו. לקחתי אותו מידו במבוכה וניקיתי את שאריות הרוטב. "לאני ומוקי. רציתי להגיד לכם שאתם נלחמתם בצורה מעולה. תהיו גאים בעצמכם." הוא עצר לשנייה והמשיך. "כמו שאתם רואים, סקיי לא נמצא כאן. ולצערי הוא גם לא יחזור."
"מה?? מה זאת אומרת לא יחזור? הוא עזב אותנו מבלי להגיד כלום?" מופיסי התלהם.
"אני מצטער אבל כן. הוא עזב. אין לי עוד מה להגיד לכם." הוא קם מהשולחן.
"זה מוזר שסקיי עזב בלי לומר כלום, לפי מה שאני יודע לא היה לו כל כך רע פה." אנריקה עזב את התפוח אדמה שהחזיק במזלגו ונאנח.
מופיסי ישב בשקט במשך כמה שניות ויצא מחדר האוכל. קמתי כדי לגשת אליו אבל מוקי עצר אותי.
"לאני כדאי שניתן לו את הזמן שלו כדי להרגע. סקיי הוא כמו אח שלו, הם מכירים אחד את השני מאז ומתמיד." זה כל כך לא פייר שסקיי נקלע למצב הזה חשבתי לעצמי. רק בגלל בני האופל הקקות האלה. אני חייבת איכשהו לתקן את המצב ולהחזיר את סקיי. הסתכלתי על השעון וראיתי שכבר עשרה לתשע. "בנים, אני צריכה ללכת, אל תחכו לי בסדר? אני אחזור די מאוחר."
"לאן יש לך ללכת?" שמעתי אותם אומרים, אבל כבר הייתי בדרכי לפגוש את טיילר.
תגובות (1)
סיפור מדהים