חומה מדמיונות

הם פגעו בו
הם יסרו אותו מילולית ופיזית הרביצו לו בהפסקת וצחקו עליו בשיעור,
אז הוא עשה את הדבר היחיד שהיה נראה לו הגיוני הוא פשוט התנתק.
זה לא היה החלטה רגעית היה זה תהליך ארוך שמורכב מהרבה פסיעות קטנות
הוא שקע בעצמו עוד ועוד דיבר פחות פחות עולמו הוגבל לדמיונו ולדחפים פשוטים כמו רעב וצמא.
עד שבסוף הוא היה מנותק לגמרי ללא ניצוץ בעיניו.
אבל לניתוק היה מחיר, מחיר שהיה הרבה יותר זול ממה שחשב שהיה והרבה יותר כואב ממה שציפה זה היה אהבה.

היא אהבה אותו אבל הוא לא אהב אותה זה לא היה אישי אל תטעו, הוא פשוט הפסיק לאהוב את הכול.
היא ניסתה להוציא אותו מהשריון שיצר מדמיונו היא גירדה עם הציפורנים ומשכה אותו החוצה בכול הכוח, למרות אדישותו למאמציה היא לא ויתרה והמשיכה לנסות גם בזמן הלימודים וגם לאחריהם, יום וליל היא חשבה עליו, על אותו ילד שאינו מגיב לכלום ושאדיש לבריות הסובבות אותו כאילו בכלל אינם קימות שכול התגרות או עלבון מחליקות ממנו והוא כך היא חושבת בוחר באופן בוגר להתעלם.
לבסוף היא הפסיקה לנסות כול כך חזק וניסתה יותר חלש בתדירות הולכת ופחתת, ולחשוב מה היא כבר ניסתה להשיג?! מבט קל וחיוך קטן?! זה כול מה שהיא רצתה אבל גם את זה הוא לא העניק לה.
עד שלבסוף היא התיאשה ועזבה אותו, היא כנראה הבינה שבכוח היא לא תצליח ועזבה אותו, את אותו הילד שפעם אהבה ועכשיו היא חשבה שהוא סתם איזה מוזר עם שריטה נפשית…

הוא שם לב שמשהו קורה שמשהו מנסה למשוך את תשומת לבו לא כמו כול ערה או עלבון אחר אלא שוב ושוב באופן שיטתי ומכון, הוא דמיין לעצמו את העלבון והסבל שהוא חוסך מעצמו, הוא דמיין לעצמו את הגרוע מכול "חרם" "בדיחה כיתתית" ובדמיונותיו הוא הפליג לכך שאפילו צוות המורים משתף פעולה באותן "עלבונות". לא היה מאושר ממנו בעודו חושב על כול הסבל שממנו הוא מתחמק, לאט לאט התחילו אותם "עלבונות" להתמעט "הינה זה מצליח לי" הוא חשב באושר הם סוף סוף עוזבים אותי לנפשי.

לבסוף מתוך סקרנות ולא יותר הוא הציץ החוצה לראות איזה בריון הוא סוף סוף הצליח לנצח, הרי הוא עזב אותו בשקט בלי לפגוע בו אפילו קצת.
אבל אז הוא ראה אותה והבין מה הוא הפסיד והבין את גודל המחיר ששילם כי לא רק את הרוע הוא השאיר בחוץ אלא שגם לטוב לא היה מאיפה להיכנס.
והחלק הכי עצוב שאפילו לא היה לו אכפת =(