כי ניב לא נשרף בדם – הקדמה

רגלי התעופפה לרגל פניו וצחקוק נפלט מפי למראהו נופל ארצה. "זה היה אימון בסדר" הוא אמר שקם מהרצפה. "מאוד מעודד" התחצפתי כהרגלי.
"למה אנחנו צריכים לעשות את זה בכלל?" שאלתי בחוסר תשומת לב מחכה לעוד אחד מנאומיו הרגילים.
"אוי אלה, אתה יודעת שיש רעים בחוץ, אנחנו אומנם מתגוננים במערה מוערת אבל הם מתכוננים, כולם יודעים זאת" הוא לחש ביאוש. "מי זה הם? למה אתם לא מספרים לנו?" הרמתי את קולי. "אנחנו גם לא יודעים אלה, אנחנו לא יודעים".
עצרנו קצת לפני פתח המערה "למה גזרת את שיערך?" הוא שאל בנעימות. "אני לא.." המשכתי "הם הכריחו אותי אתה יודע".
"הוא יפה גם ככה" הוא אמר בנימה מרחמת מנסה לעודד אוצי כשראה שפני נפלו מטה. "הוא לא כזה קצר, שיער שמגיע עד אחרי הכתפיים הוא לא קצר אבל חבל שהוא לא ארוך כמו שהיה" אמתי בעצב.
"ביי אלהאן" אמר כשהמשיך לאזור מגוריו, רק פעמים מעטות הוא קרא לי בשמי כשהוא הרגיש משהו, התבלבל.
"ביי ארוגן" לחשתי כשהתקדמתי לכיוון מגורי. .

אני לא רגילה, לפחות לבני האדם. אני ערפדית.
בעולם הזה, רק חלק יודעים כי יש מפלצות, הרבה יגידו כמונו.
אנחנו מתגוררים בעיר, כזו שיש בה הכל. מגורים צבאיים, בתי ספר, קניונים – מין עולם משלו.
איום נמצא עלינו והוא זן אחר של ערפדים , דורין – ערפדים שמאמינים שצריך להשמיד את המין האנושי ואותנו.
הם בני אל מוות והם יכולים להפוך בני אדם ואת הזן שלנו לאחד מהם, איש לא יודע באמת כיצד.
אותם אלה שדיברתי אליהם עם המאמן שלי הם הדורינים הכוונה שלי הייתה שאף אחד לא ראה אותם ומי שראה כבר לא כאן.
כולנו ערפדים, כולנו ניזונים מדם אך אנחנו מקבלים את כמות הדם המספיקה רק פעם אחת בשבוע מ"תרומות" לעומת הדורינים שהורגים את הקוברנות שלהם כדי להשיג מזון.
יש רק כמה ערפדים מיוחדים, הם יכולים להפוך דורין חזרה לערפד רגיל אבל הם אינם עושים זאת כי כל פעם שיהפכו דורין לערפד הם מרגישים ברע ונפגעים.
לסוג הערפדים שלנו קוראים ניאפולים, אנחנו לא מאמינים בהרג גדול או במלחמה אך מאז שהתחיל האיום מיינו אותנו לקבוצות צבאיות, חלקנו לא יכולנו להכנס לקבוצה צבאית כיוון שהיינו חשובים מדי או בגלל בעיה פיסית כלשהי. אותי מיינו לקבוצת צבאית התקפה ואני מתלמדת, אצל המאמן שלי אדיראן ארוגן.