איך נפלו מלאכים: העולם כפי שהוא (פרק 2)

שכבתי במיטתי לאחר שהתעוררתי מחלום בלהות. כמה שניסיתי, לא הצלחתי להיזכר מה חלמתי ולהבין למה עיניי היו שטופות דמעות. עוד שעה השעון המעורר אמור לצלצל ולהעיר אותי לעוד יום של ייסורים באקדמיה, אז הקדמתי אותו והלכתי להתרחץ. שותפתי לחדר, ג'קובי, ישנה כמו בול עץ כהרגלה. לפעמים אני נוטה לחשוב שגם אם יחרצו סכין בגופה היא לא תתעורר משנתה.

אני סיירה, בת 22. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי יתומה. לעולם לא ידעתי מי הוריי ולא מצאתי פנאי לגלות בין כל הלחצים והדכאונות. בגיל 20 גוייסתי לאקדמיה המשטרתית בסידארות' בעל כורחי, כמו כל יתום בגיל הזה שעוד לא מצא לעצמו חיי נישואין או משפחה. זאת השנה השניה שלי באקדמיה מתוך 5 שנים של חינוך, חוק ומשמעת. אני לא נהנית פה בכלל, אבל לא מותירים לי שום ברירה. בתור ילדה התגוררתי בבית היתומים שבעיירה קארום הרחק איי שם במקום שנקרא עכשיו מחוז 3, ובגיל 15 הועברתי לבית אומנה לבני נוער כאן בסידארות' במחוז הראשי. שם הכרתי את ג'קובי, חברתי הטובה ושותפתי הנוכחית לחדר. מאז ומעולם היו לי בעיות בתקשורת עם אנשים, אך לא בגלל קשיים כלשהם אלא מתוך השנאה שהתגבשה אצלי כלפי החברה האנושית בעולם שלנו. ג'קובי לימדה אותי לקבל אנשים, היא הוכיחה לי שלא כולם אותו דבר ושיש אנשים יוצאי דופן. עם הזמן למדתי לאתר אותם בין כל הזבל האנושי.
האקדמיה היא סבל מבחינתי. מכריחים אותי ללמוד את חוקי האימפריה הנוקשים שאני כל כך מתנגדת להם ויום אחד יכריחו אותי לאכוף אותם כמו רובוטית. השלטונות פשוט לא מבינים שאי אפשר לעשות לאנשים כזאת שטיפת מוח, למרות שזה עובד באופן לא מפתיע והפטריוטיזם כלפי האימפריה נפוצה בקרב האוכלוסייה. כנראה מתוך פחד, אך לעולם לא הבנתי איך אפשר לחיות תחת שלטון בעל היסטוריית פשעי מלחמה שהשיג שלטון בין-יבשתי דרך הסכמי שלום מזוייפים. אכן זהו הפחד הזרוע במרכזו של כל אגו, למרות שהשלטונות נותנים לאזרחים חופש תנועה וביטוי כלשהו. ומאיפה אני יודעת את כל זה? כי זה קרה עוד לפני שהועברתי לבית האומנה. כשהועברתי יחד עם עוד יתומים רבים, שטפו לנו את המוח עם סרטים מניפולטיביים וחינוך מטעה על ההיסטוריה של העולם. לא האמנתי לכלום, לא נתתי לשטיפת המוח לחדור. אבל אסור לי לדבר על זה, אחרת יתפסו אותי ויאסרו אותי.

השעון המעורר צלצל, וכמובן שג'קובי לא התעוררה. שפכתי עליה מעט מים כדי שתתעורר ורק אז היא פקחה עין. "קומי עצלנית," אמרתי בקול, "יש לנו יום ארוך היום!"
היום אנחנו סוף סוף מתרגלים את הנושא האהוב עליי – טיסה ברחפות. זאת טיפת האור הקטנה שלי בכל האקדמיה הזאת, הדבר היחיד שממנו אני מצליחה להתלהב.
המתנתי עד שג'קובי, הבהמה העצלנית, תסיים להתארגן. מיד יצאנו למנחת הרחפות. הטכנולוגיה תמיד הדהימה אותי: המדחפים המגנטיים מאפשרים לרחפת להיות בגובה מסויים מעל פני השטח ללא שום זרימת אוויר מיותרת. פלאי הטכנולוגיה, כנראה שלאנושות הזאת יש איזשהו צד חיובי אחרי הכל.
בדרך למנחת פגשנו את דון, בחור נאה בשנתו השלישית באקדמיה, שהיה בדרכו לשיעור חוק ואכיפה.
"בוקר טוב בנות" הוא אמר בקולו השרמנטי.
"בוקר מעולה!" ענתה לו ג'קובי בעלת הביטחון המופרז, עם חיוכה שהביע סיפוק, בזמן שהוא פסע לכיוון השני.
הגענו למנחת באיחור של דקה וחצי, ולמזלינו המורה החליט להעלים עין. לאחר הסברים ותזכורות, המורה ביקש מתנדב מהקהל. מיד קפצתי על ההזדמנות, וכך מצאתי את עצמי מטיסה רחפת כמו מקצוענית בשדה האימונים הרחב שחג לו בריחוף מעל העיר סידארות'. הוא היה מורכב ממספר טבעות הולוגרפיות דרכן צריך לעבור. ישנם שלושה מסלולי אימונים: מסלול למתחילם, למתקדמים ולמקצוענים. מאחר ואנחנו רק שנה שניה, היה עליי לעבור את המסלול למתחילים. קלי קלות, אחרי כל האימונים הממוחשבים בשנה שעברה.
המורה אמר שבשנתינו הרביעית נקבל כל אחד רחפת אישית משלו ונוכל לעצב את המראה שלה. אין דבר שיקל על חווית העולם שלי יותר מרחפת אישית עם ההדפסים שלי.
אחרי השיעור הלכנו אני וג׳קובי לקפיטריה. וואו, מעולם לא הרגשתי כזאת הנאה מלווה באדרנלין שזורם בדמי….
כשהיינו בקפטריה הייתה לי תחושה מוזרה, כאילו מישהו בוהה בי. ואכן זה היה נכון: בחור שמנמן לא מגולח החובש משקפיים קרא לי לשבת איתו בשולחן. הסתקרנתי לבוא, וג׳קובי התלוותה אליי.
"תסלחי לי, אך אוכל בבקשה לדבר בפרטיות עם הגברת הזו?" אמר לג'קובי בעודו מצביע עליי.
"בשמחה" ענתה לו ג'קובי, ולאחר מכן קרצה לי ברמיזה.
"שמי הוא הארולד," הוא התחיל להגיד, וקטעתי אותו בגסות. "אני סיירה, נעים להכיר" אמרתי במבוכה והשפלתי את פניי.
"סיירה, שם יפה" אמר הארולד והמשיך בדבריו, "אני לא אומר את זה לכל אחת, אבל אני רואה בך משהו מיוחד שאין לאחרים."
התמלאתי במבוכה כששמעתי את דבריו ופניי האדימו. לא הבנתי למה הוא מתכוון, ומיד הסקתי שהוא מנסה להתחיל איתי. זה דבר שעוד לא קרה לי אף פעם.
"אני בא משושלת ארוכה של אנשים בעלי כוחות מיוחדים, ויש לי את היכולת לזהות אנשים בעלי פוטנציאל ליכולות דומות. באתי לאקדמיה בשביל מטרות אישיות אותן לא אספר לך עכשיו, אלא בתנאי שתסכימי ליצור איתי קשר מאוחר יותר בזמנך הפנוי."
דבריו בלבלו אותי, והיססתי נורא. "אני אחשוב על זה" אמרתי לו, שוב במבוכה.
"זה המספר שלי," אמר בעודו מושיט לי ממחטת נייר עליה רשום מספר, "בבקשה תשקלי בחיוב, זה חשוב לי מאוד" אמר. הוא קם מכסאו והלך לדרכו.
החלטתי אחרי יום לימודים מפרך לשקוע בשינה עמוקה, תוך כדי מחשבה על הארולד והמסר שרצה להעביר לי.