איך נפלו מלאכים: תחת פני השטח (פרק 3)

סוף השבוע, יום וחצי בהם מרשים לחניכים לצאת מהאקדמיה לבלות ברחובות העיר סידארות' או לבקר את משפחתם. מה שמכניס אותי לדיכאון מדי פעם היא העובדה שאין לי משפחה לבקר, אבל ברוב סופי השבוע העובדה שג'קובי מבלה איתי מפצה על זה.
"בוקר טוב ישנונית" אמרתי לעצלנית, ומיד שמעתי גניחת עייפות נובעת מפיה. היא עברה משכיבה לישיבה באיטיות, ושיערה האדמוני הקצר היה מבולגן מתמיד.
"מתי קמת?" שאלה אותי בגלל השעה המוקדמת יחסית לשעות בהן היא מתעוררת בסופי שבוע.
"שוב בשעה חמש," עניתי לה, "שוב אותו סיוט שאני לא מצליחה לזכור מעיר אותי…"
"אז באמת חיכית חמש שעות בשביל להעיר אותי?" שאלה בפליאה.
"כן," עניתי, "יש לי סבלנות, את יודעת."
"את מדאיגה אותי," היא השיבה, "בטוחה שאת לא רוצה לגשת לפסיכולוג?"
"השתגעת?!" עניתי לה בעצבים שבאו בלהט הרגע, "את יודעת שאני שונאת שחודרים לעומק נפשי ומוציאים משם את הבעיות שלעולם לא ידעתי שקיימות. אני נהיית פרנואידית."
"תירגעי, רק הצעתי" השיבה לי בעודה קמה בעצלות ממיטתה ופוסעת לעבר חדר האמבט. המיטה בחדרי השינה הייתה מיטת קומתיים מקובעת בתוך הקיר. אני ישנתי בקומה העליונה מתוך חיבתי למקומות גבוהים וג'קובי התפשרה על הקומה התחתונה מתוך עצלנות לרדת בסולם בבקרים.
"אה," אמרה ג'קובי לאחר שלושה צעדים כדי להכריז על תוספת לדבריה, "זוכרת את היום בו דיברת עם השמנצ'יק ההוא?"
"כן," אמרתי בסקרנות, "והוא לא כזה שמן" הוספתי. במחשבה על מילים שעומדות לצאת מפיה, שאלתי: "מה איתו?"
"אז בזמן שדיברת איתו," היא המשיכה את דבריה, "דון הציע לי לצאת בסוף השבוע."
עיניי נפערו לרווחה בפליאה כששמעתי את דבריה. "וואו," אמרתי בקול רם, "אני באמת שמחה בשבילך!"
אבל בפנים הרגשתי מן תערובת של קנאה ויגון בנוסף לפליאה. חשבתי לעצמי: ברור שהיא תשיג אהבה בקלות, היא בעלת ביטחון עצמי מפרז. ומה אני? אני ביישנית ויש לי אופי משעמם.
דון הוא בחור יפה תואר, גבה קומה וחטוב בעל שיער שחור מסודר היטב ועיניים בצבע ירוק זית.
זה נראה כאילו ג'קובי בכלל לא התלהבה. היא הרימה אגודל ופסעה הלאה.
"רגע," עצרתי אותה, "זה אומר שלא נצא היום להסתובב בעיר?"
"יש לך את השמנצ'יק ההוא, הארולד נכון?" היא השיבה לי, "הוא נתן לך את המספר שלו, תיפגשי איתו."
לרגע הרגשתי בלבול, אך לבסוף נזכרתי שהכנסתי את המספר שלו למכשיר הנייד שלי.
"נכון, תודה שהזכרת לי!" אמרתי לה בהתלהבות.תפסתי תעוזה בלהט הרגע, והחלטתי להתקשר אליו כשג'קובי טרקה את דלת חדר האמבט ברקע.
נשמע צליל חיוג זמן רב, ובדיוק כשחשבתי לנתק הוא ענה לי. "שלום, עם מי אני מדבר?" הוא שאל, וליבי החסיר פעימה.
"ש-שלום," אמרתי במעט גמגום בזמן שמבוכה שטפה את גופי, "זאת סיירה, השארת לי את המספר שלך כשנפגשנו בקפיטריה לפני יומיים" המשכתי בעודי תופסת תעוזה עם כל מילה שיוצאת מפי.
"סיירה," אמר בתמיהה, "בחורה נמוכה, שיער ברונטי עד אמצע הצוואר, עיניים חומות בהירות ואף חמוד?"
הסמקתי והחבאתי את ראשי בין ברכיי לרגע תוך כדי ישיבה על הספה הנוחה שבחדר השינה על עדן החלון האטום.
"כן, זאת אני," אמרתי בהיסוס ומבוכה, "והאף שלי לא חמוד" הוספתי, מתקשה לקבל מחמאה. 'הוא החמיא לי,' חשבתי לעצמי, 'הוא באמת החמיא לי! זה לא דבר שקורה…'
"אז אני כן זוכר אותך," אמר בביטחון, "את פנויה היום? תוכלי לבוא לבקר אותי בצהריים?"
"בטח!" קפצתי מיד על ההזדמנות.
"מעולה," הוא אמר, "אני אשלח לך את הכתובת ותבואי, זה לא רחוק."
וכך התארגנתי ויצאתי לדרכי בשיא ההתרגשות. זאת הפעם הראשונה בחיי שמישהו מזמין אותי לביתו, הפעם הראשונה בחיי שאני מדברת עם מישהו חוץ מג'קובי מתוך יוזמתי. חשבתי להשתמש בקפסולה, אך לפי המפה ביתו היה קרוב מששיערתי. קפסולת אוקסי היא עוד אחד מפלאי הטכנולוגיה שמדהימים אותי כל פעם מחדש: זהו כלי תחבורה ציבורי שנע בצינורות המחברים בין יבשות. הוא לא גוזל שום דלק אלא נע רק באמצעות לחץ אוויר ודחפים מגנטיים. מהירותו יכולה להגיד לכ-1200 קילומטרים בשעה. עוד יבוא היום בו תהיה לי הזדמנות להשתמש בכלי תחבורה מרהיב שכזה.
בלי ששמתי לב, הגעתי לרחוב בו גר הארולד. כנראה ששוב שקעתי במחשבות על העולם המושלם שלי שכנראה לעולם לא יתקיים. הבית היה גדול בממדיו: בניין בן שלוש קומות בעל קירות מרוצפים בפסיפס המרכיב תמונה של גלים וצבע המרקע השתנה ככל שעולים בקומות: בקומה הראשונה היה הצבע תכלת כהה, בקומה השנייה זלג לצבע אוקיינוס ובקומה השלישית נהיה ירקרק בהיר למדי. העיצוב היה ייחודי כמוהו מעולם לא ראיתי, כל הפינות היו מעוגלות והיה נראה כאילו לא הייתה זווית אחת בו. תהיתי לעצמי איך יראו החדרים שבפנים.
עמדתי בפתח הבית והיססתי לצלצל בפעמון. לפתע צץ לו מאחד החלונות פרצוף מוכר.
"סיירה, הגעת!" צעק הארולד ורץ לפתוח לי את השער לחצר הבית.
"בואי, היכנסי," אמר ומשך בזרוע שלי שאבוא איתו, "אין לך ממה להתבייש" הוסיף.
מלאה במבוכה, נכנסתי לביתו כשהוא אוחז במפרק ידי. הסלון היה מפואר: הרצפה הייתה מרוצפת באריחים כחולים כמו הגלים בפסיפס שבחוץ, ואוויר ממוזג מילא אותו. מצד ימין הייתה ספה רחבה ומרווחת ומולה מקרן הולוגרפי מוצב על קיר שחור חלק. מצד שמאל השתרע בר משקאות עם מגוון עצום של מותגים מובחרים של משקאות מכל הסוגים. לידו עמדה מכונה להכנת אוכל מחומרי גלם סינתטיים שגם היא הדהימה אותי לא מעט בצורה בה היא יודעת לדייק בכמות החומרים בהם משתמשת להכנת המאפה או התבשיל. הכל נראה מושלם כל כך ושררה הרמוניה. על הקירות היו ציורי דיוקן, כנראה של בני שושלתו של הארולד. הוא עצר במרכז הסלון.
"תסתכלי סביב, מה את אומרת?" שאל אותי.
"זה מרשים מאוד" השבתי בקול חלש, והרגשתי כאילו פניי סמוקות אך הייתי בטוחה שלא.
"הדיוקנים שעל הקירות הם של דורות משפחתי עוד מאז ראשית האימפרייה," הוא הסביר, "משפחתנו חיה תחת אותו שלטון אכזר ושינתה את פניו. עשינו זאת בצורה שונה מן המקובל, בצורה בה אף אחד לעולם לא ידע שאנחנו אחראיים לשינוי."
-המשך יבוא-